פרשת ראה: אלול של אהבה ויראה

א. אהבה ויראה הילכו יחד?

אחד מראשי התיבות המפורסמים של אלול הוא הפסוק בשיר השירים: "אני לדודי ודודי לי" ראשי תיבות אלול, זהו פסוק המבטא אהבה בין הרעיה והדוד, מאידך אנו מכירים את המונח "ימים נוראים" המבטא ימים של יראה. כיצד משלימים עם האהבה והיראה באלול?  בדרך משל נוכל להשוות זאת לחיי משפחה:  במשפחות רבות קיים המודל בו אחד משני ההורים הוא הרגוע יותר, המוותר, הנינוח, ואילו בן הזוג השני הוא הקשוח יותר, הדורש יותר, המכניס קצת יותר מתח בחיי המשפחה. בדרך כלל את מקום הרחמים והנינוחות תופסת האמא, ואת הדרישה והקשיחות תופס האבא, אולם כל משפחה והמודל הנקבע בה. הילדים לרוב יודעים מתי לבוא לאמא כשאבא לא נוכח כדי לבקש על מה שלא היו מבקשים כשאבא נמצא, וגם יודעים מתי לבוא לאבא על דברים שבהם הוא ייתן ואמא לא. טוב ששתי הדמויות קיימות בבית, כמובן כשהתיאום בין האב לאם הוא טוב והאהבה שוררת בבית, טוב שישנה האמא המחבקת והמקרבת, וטוב שיש מי שיודע לשים גבולות להעמיד במקום את מה ומי שצריך, יחד יש הרמוניה בבית, כשאף אחד לא מקצין מדי, והאהבה בין בני הזוג שוררת תמיד. אהבה זהו הקירוב, הרגשת היחס והקשר הטוב, תחושת השותפות המחבקת. האהבה היא מידת הריחוק, המידה בה האדם יודע את מקומו מול מי שמעליו, הוא חושש להתקרב, חושש לטעות. רוב האנשים מעדיפים אהבה על פני יראה, קירוב וחיבוק על פני ריחוק ועמידה על גבולות. אבל כולנו זקוקים לשתי המידות הללו, לאהבה המחברת, אבל באותה העוצמה גם לדרישה ולגבולות.

ב. אהבה ויראה ביחס אל האלוקים

באותה המידה בה נזקקנו לאהבה וליראה במשפחה, אנו באים להשתמש בה ביחס שבין אדם לאלוקיו. מחד גיסא אדם יציר כפיו של אלוקיו, האדם נזר הבריאה, ומצווה ב"ואהבת את ה' אלוקך", ואהבת אלוקים לאדם כאהבת אב לבנו, וכך אנו מבקשים גם בתפילותינו: "רחמינו כרחם אב על בנים". אולם מאידך גיסא כמה קטן הוא האדם מול אלוקיו, כמה אפסי הוא, כמה זמני וחולף האדם מול הנצח האלוקי, כמה מידותינו קטנות ונכשלות מול הטוב השלם האלוקי, כל זסה מביא את הריחוק והיראה מאלוקים.  ואכן אנו מצווים בשתי מצוות נפרדות: מצוה אחת לאהוב את ה', ומצוה אחת בפני עצמה לירא מאת ה'. בפרשיות שלנו עוסקת התורה רבות בשתי הצוות הללו, המצוה לאהוב את ה', והיראה מפניו. כך נאמר בפרשה הקודמת פרשת עקב: "ועתה ישראל מה ה' אלוקך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקך ללכת בכל דרכיו ולאהבה את ה' אלוקך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים י' , י"ב). בפסוק אחד מופיעות שתי המצוות השונות במהותן בנפשו של אדם המרכיבות יחדיו אהבה ויראה, קרוב וריחוק, הערצה מרחוק וגעגועי נפש עמוקים. שתי התכונות הללו אף שסותרות זו את זו בתכונתן הנפשית, הן משלימות האחת את השניה, ושתיהן יחד מעמידות את האדם על מידת ישרותו.

ג. אברהם ויצחק אוהבים ויראים

מקובל לחשוב כי בין שני האבות, אברהם אבינו ויצחק אבינו, אברהם שייך למידת האהבה, "זרע אברהם אוהבי", ואילו יצחק שייך דוקא ליראה : "וישבע בפחד אביו יצחק". ולכן בתקופת אברהם אבינו רבים המתקרבים אל ה' ואל עבודתו, "ואת הנפש אשר עשו בחרן" וכפירוש חז"ל: "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". רבים מתקרבים רבים מתגיירים כי האוהל בביתו של אברהם פתוח מארבע רוחותיו, כי האווירה בבית אברהם מקבלת ופתוחה, ורבים מעמי הארץ מתייהדים מאהבת אברהם. וכל אותם שהתגיירו בימי אברהם נעלמו בתקופת יצחק, יצחק שמסר גופו ונפשו על קדושת ה', יצחק המסתגר בחדרו, יצחק שאינו רואה את העולם הזה, יצחק שנקרא "עולה תמימה", שאין לו מערכת יחסי חוץ שאינו יורד מארץ ישראל. ולכן בטעות מייחסים את אברהם לאהבה ואת יצחק ליראה. אולם אין שלמות במידה אחת, אברהם המקבל את כולם, הוא גם אברהם המגרש את לוט, ואברהם המגרש את ישמעאל. ויצחק בעל מידת היראה הוא גם יצחק שכתוב עליו אהבה : "ויקח יצחק את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה". אצל אברהם ושרה לא מוזכרת אהבה, הזוג הראשון שמוזכרת בו אהבה זו אהבת יצחק לרבקה. אם כן אברהם לשלמותו זקוק ליראה למרות שאהבה היא מידתו המרכזית, ויצחק זקוק לאהבה למרות שיראה היא מידתו המרכזית. כלומר השלמה של האדם היא דווקא כשיש בו אהבה ויראה גם יחד, כך על פי דברי המקובלים היא מידתו של יעקב אבינו המשלב בשלמות את שתי המידות יחדיו אהבה ויראה.

ד. אהבה מול אהבה

בפרשתינו מובאת בעיה משפחתית מורכבת: "כי יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או ריעך אשר כנפשך בסתר לאמור: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך…" (דברים י"ג , ז'). הנה בא אליך אחיך, או חברך הטוב, או הגרוע יותר אשתך או בינך, ואז בסתר כשאף אחד לא רואה או יודע, הם מפתים אותך לעבוד ולעבור לעבוד עבודה זרה. וכאן האהבה לאלוקים גוברת על האהבה לקרוב או לחבר: "לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עינך עליו ולא תחמול ולא תכסה עליו. כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה". (שם ט', י'). כאן עומדת למבחן האהבה הגדולה לאלוקים והיראה מפניו מול האהבה החברית ואפילו המשפחתית ונקבעים סדרי עדיפויות נכונים. כאן היראה מגבילה את האהבה, ואולי נכון יותר לומר האהבה לבן ולחבר נבחנת מתוך המבט של האהבה לאלוקים, מתוך שאדם אוהב את אלוקיו, מתוך כך מתוך אמונתו ומתוך קישורו לאלוקים הוא בונה את משפחתו ורוכש לו חברים, ולכן דוקא אהבתו האמיתית לבנו ולאשתו וחברו היא זו שמכתיבה אץ הדין במקרה של הסתה. כך מסביר הראי"ה קוק זצ"ל את נסיונו האחרון של אברהם אבינו ע"ה, נסיון העקדה בה באה לידי ביטוי אהבת ה' מול אהבת הבן שנולד לאחר מאה שנה, והרב קוק מסביר שאין זו אהבה מול אהבה, אלא דווקא ברור פנימי ועמוק יותר של האהבה לבן, אהבת הבן מתוך אהבת  האלוקים, וממילא דוקא אהבת הבן תביא לעמידה בניסיון.

ה. ימים נוראים או ימי אהבה?

השבוע אנו נכנסים לחודש אלול, ומתקרבים צעד צעד לקראת ראש השנה ויום הכיפורים. מתחילים  השבוע לומר סליחות, כבר נשמעים קולות השופר, והאווירה של ימי הדין הממשמשים ובאים כבר באוויר. נהוג לקרוא לימים הללו "ימים נוראים" –  והכוונה לימים בהם היראה היא השלטת, ימים של יראה. אבל כבר בראשי התיבות של אלול מתחברים ימי אהבה דוקא: אלול ראשי תיבות: אני לדודי ודודי לי. שזהו ציטוט משיר השירים, שיר האהבה. כלומר מצד אחד הימים של אלול ימים של סליחה, ימים של התעלות, של קירבה לאלוקים. ומצד שני מתקרבים ימי הדין, "שלושה ספרים נפתחים", "מי יחיה ומי ימות מי בקיצו ומי לא בקיצו…" גם כאן באים לידי ביטוי ההשלמה הנכונה ובה שתי המידות הגדולות הללו, אהבה ויראה. וגם כאן צריכים להשתמש בשתי המידות הללו, צריך להיות יראים את הדין, יראים את עוצמות הימים הללו, ומצד שני אין ימי קירבה גדולה יותר מהימים הללו. שנזכה בע"ה בימים הגדולים הבאים אלינו, לשלמות גדולה של אהבה ויראה.