זהר.נט חדשות כרמיאל
למעלה מ-200 טילים נורו בקיץ 2006 על כרמיאל, רוב התושבים עזבו והרחובות נראו נטושים, בתים ורכבים רבים נהרסו. ראש העיר באותה תקופה עדי אלדר ומי שהייתה סגניתו רינה גרינברג משחזרים: אף אזרח לא נהרג, כנראה שמלאך שמר עלינו
מאת גיל דובריש
12.7.2006. חוליית חיזבאללה אורבת לכוח צה״ל בגבול הצפון. שמונה חיילים נהרגים ושני חיילי מילואים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נחטפים. צה״ל תוקף מהאוויר את מעוזי החיזבאללה. מלחמת לבנון השניה מתחילה.
13.7.2006. טילים נופלים בצפון וגם על כרמיאל. הנפילה הראשונה – באזור התעשייה, במתחם מסחרי ברחוב החרושת. הבתים הראשונים להיפגע – בגבעת רם. למחרת מפת הנפילות בכרמיאל מתרחבת לאזורים נוספים. בשבת כבר פוגע מטח עבד במיוחד בבתי מגורים. אין נפגעים אבל סף החרדה גבוה, תושבים רבים מתחילים לנטוש את העיר ועוברים למקומות בטוחים במרכז הארץ ודרומה.
15 שנים מלאו למלחמה ההיא, שבה נפלו על כרמיאל למעלה מ-200 טילים. אז לא היתה כיפת ברזל, בקושי סוללות פטריוט. לא תמיד היו אזעקות, לפחות בשלב הראשון. 34 ימים של לחימה קשה שבה לפי ההערכות עזבו את כרמיאל בין חצי לשני שליש מהתושבים. מי שנשאר כאן, בעיקר מבוגרים ואנשים קשי יום, התמודדו יום-יום עם האזעקות, הנפילות, הבומים, ההרס והנזקים. בנס לא היו בכרמיאל אזרחים הרוגים או פצועים קשה. את המכה האמיתית ספגה העיר בשדה הקרב: ארבעה חיילים כרמיאלים נפלו באותו קיץ (לפי סדר כרונולוגי): רס״ר דב שטרנשוס, סמ״ר נדב באלוה, סרן גלעד בלחסן, סמ״ר אלכס אסף.
ראש העיר כרמיאל באותה תקופה, עדי אלדר נזכר: ״זה היה ביום חמישי אחרי הצוהריים, נכחתי בישיבה אצל רון חולדאי ראש עיריית תל אביב, בתוקף תפקידי כיו״ר מרכז השלטון המקומי, ואז קיבלתי הודעה שטילים נורו על כרמיאל. עזבתי מיד את הישיבה ׳וטסתי׳ בחזרה. הבתים הראשונים שנפגעו היו בגבעת רם. ככה החלה המלחמה״.
– מה הדבר הראשון שחשבת עליו ברגע שראית את הנזק לבתים באותו יום?
״עלה לי לראש שאנחנו ממש נכנסים למלחמה. למען האמת חזיתי את האפשרות הזו יום קודם לכן, כשהתרחשה התקרית בדרום לבנון, ביקשתי ממנכ״לית העירייה אז, חנה קובל, לדאוג לפתיחה מיידית של המקלטים הציבוריים. כשחזרתי לכרמיאל אחרי הטילים הראשונים, כינסתי את ראשי המינהלים והודעתי להם שאף אחד לא עוזב את העיר בלי אישור שלי. אירגנתי מיד תורנות של ראשי מינהלים במוקד החירום. אני זוכר שבהמשך המלחמה נתתי הוראה לדגל את כל העיר בדגלי ישראל, ממש כמו ביום העצמאות״.
– הרבה מאוד תושבים עזבו את כרמיאל במלחמה, מה חשבת על כך?
״בראיונות לתקשורת אמרתי לתושבים כי מי שאין לו מה לעשות כאן, שיצא מהעיר. כעסו עלי מאוד אז על האמירות האלה. אני משוכנע שזו הייתה החלטה שהצילה חיי אדם, כי נפגעו בתים רבים שהיו ריקים מאנשים. תאר לעצמך שהיו אנשים בבתים האלה. עברנו את המלחמה בלי אף אזרח שנפגע. לצערי כרמיאל הייתה היישוב עם הכי הרבה חללים במהלך המלחמה, ארבעה במספר, אבל אזרחים לא נהרגו. אמרתי אז שכנראה יש מלאך ששומר עלינו מלמעלה״.
– איך נערכתם במלחמה, בלי שום ידיעה מה הולך לקרות, בלי ניסיון קודם?
״הקמתי מטה בראשות הסגנית שלי אז רינה גרינברג, שדאג להוציא תושבים לנופש במכרז הארץ או לסדר להם בתים מארחים מחוץ לטווח הטילים. מטה שלם עבד סביב העניין הזה. אני חייב להזכיר את מחנה הנופש שהקים המיליארדר ארקדי גאידמק באשקלון ואירח כרמיאלים רבים, אין מילים על מה שהוא עשה מהבחינה הזו. למעשה, הפעם היחידה שעזבתי את העיר במלחמה הייתה כדי לבקר את הכרמיאלים שהתארחו שם. בתוך כרמיאל, כמחצית מהתושבים נשארו כאן, דאגנו לחלק להם מנות מזון, חמגשיות לתושבים המבוגרים, דאגנו לאספקה שוטפת למקלטים והתקנת מיזוג בהם. גם החלטתי שכל 4 בתים שיש להם מקלט – בשבילנו זה מקלט ציבורי ושהעירייה אחראית עליו .הקמנו המון צוותים שדאגו לטפל בכל הבעיות, היה לנו אפילו צוות שטיפל בכלבים נטושים. בכל בית שנפגע הגיעו עובדי עירייה באופן מיידי, ניקו אותו וסידרו אותו. הצבנו שמירה על כל בית כזה כדי שלא יבזזו אותו. עבדנו סביב השעון, בכל יום שלחתי הודעות מוקלטות לטלפונים של התושבים״.
– מה הרגע הכי זכור לך מהמלחמה?
״בסיום המלחמה התקשרה אלי תושבת גבעת רם ואמרה לי: ׳תשמע ראש העיר אני יותר מבוגרת ממך אבל בזמן המלחמה הרגשתי שאתה האבא שלי׳ אין מחמאה יותר גדולה מזו שקיבלתי. יש עוד רגעים זכורים רבים, כמו ההרגשה האיומה בכל פעם שנכנסתי לבית שנפגע, עם כל ההרס שהיה במקום. מצז שני ידעתי שיש לנו חיילים שידעו לנצח את המלחמה ואין ספק שהעורף האזרחי נתן הרבה כוח לצבא, אני כל הזמן אמרתי לראש הממשלה בזמנו ׳אתם צריכים לסמוך על התושבים שלנו שעומדים איתנים במלחמה הזו׳. אני חייב לציין את עובדי העירייה המסורים שעבדו אז יום ולילה. בניגוד לערים אחרות – אצלנו לא היה אפילו עובד אחד שעזב את העיר, כולם נשארו כאן״.
רינה גרינברג, באותם ימים ממלאת מקומו של אלדר וסגניתו וכן אחראית פס״ח (פינוי, סעד, חללים) בעירייה, זוכרת היטב את המלחמה הזו. ״הטיל הראשון? הייתי בבית, שמעתי בום חזק״ היא משחזרת.
״הדבר הראשון שעשינו היה לדאוג לפתיחת תקינה של המקלטים. היה צורך לטפל באופן מיידי במקלטים הציבוריים כדי להכשיר אותם עבור התושבים״ היא מוסיפה. ״אני זוכרת שהתקשרנו לעובדי עירייה והוצאנו אותם מהבתים כדי לטפל במקלטים. ביום השלישי של המלחמה התחלנו לערוך רשימות של כל האחראים על המקלטים הציבוריים והמשותפים בעיר. התחיל מבול של טלפונים מתושבים מודאגים, אנשים ביקשו עזרה עם טיטולים, מטרנה… בכל בוקר קיימנו ישיבות היערכות כדי לדון בצעדים הבאים, ניסינו לדאוג לתושבים כמה שאפשר וגם קיבלנו עזרה רבה ממתנדבים שנחלצו לעזרה״.
– מה הרגע הכי קשה שחווית במלחמה?
״בסוף השבוע הראשון של המלחמה ארגנתי אוטובוסים לתושבים שיצאו לנופש בבית הארחה במרכז. הם שהו שם כל זמן המלחמה. כשהאנשים התאספו באודיטוריום העירייה לפני שעלו על האוטובוסים, נורו טילים על העיר. המקום לא היה מוגן והבהלה הייתה גדולה. נשברתי ובכיתי, זה הזכיר לי סרטים ישנים ממלחמת העולם השניה, כשמשפחות עם ילדים התפנו מבתיהם. מחזה קשה״.
״יש עוד רגע שזכור לי מאוד. יצרתי קשר עם חברת סנו שבעה עבדתי בעבר והיא שלחה משאיות שלמות בטיטולים ומטרנה למען הפעוטות בכרמיאל. כשהגיעה המשאית הראשונה עם האספקה למשרדי מחלקת הרווחה התרגשתי מאוד״.
– עם יד על הלב, לא פחדת מהטילים?
״לא היה לי זמן לדאוג לעצמי או לפחד. דאגתי לאנשים, לעולים חדשים ומפוחדים, לא שידעתי יותר טוב מהם מה באמת קורה. אחרי המלחמה שאלתי את עצמי לא פעם איך לא פחדתי בזמן הטילים? הבנתי שהדאגה לאחרים הפכה אותי ליותר חזקה. אני זוכרת שהגעתי לביקור במרכז קליטה והייתה אזעקה. כמה שניות אחרי זה נפל טיל בדיוק מעבר לכביש, זה היה רעש נורא. למזלי הספקתי להיכנס פנימה בדיוק בזמן. יש רגעים כאלה שלא שוכחים אותם״.
צילומי התמונות מהמלחמה: צביקה מונר וצילומים פרטיים. הפרסום לפי סעיף 27א בחוק זכויות יוצרים
