כאשר Joy היה בן חודשיים הפרידו אותו מאמא שלו, הכניסו אותו לקופסא והניחו אותו באזור התעשיה של טבריה, באחד מהימים החמים של חודש מאי. מלאכית קטנה שהניק האינטרנטי שלה היה מאיה, אספה אותו אל ביתה, וחיפשה משפחה שתאמץ את הכלב. באותה תקופה השתוקקתי שוב לכלב. נץ, הכלב הקשיש שלי, הלך לעולמו שנה לפני-כן וליבי נצבט כל פעם כשראיתי כלב עובר ברחוב. וכך יצא שביום ההולדת שלי לפני 11 שנים קיבלתי אותו כמתנת יום-הולדת.
כשהוא הגיע אל ביתי היה לי ברור שאני רוצה לתת לו את מירב החופש שאני יכולה. לא רציתי “לחנך” אותו ומהר מאוד הוא אימץ לעצמו את התכונות שראה בי: סבלנות, מסירות ובטחון שהכל יהיה בסיידר.
יום אחד חליתי בדלקת מתמשכת בגרון. הוא לא זז ממיטתי והיה הצל שליווה אותי לכל מקום אליו הלכתי. המצב שלי החמיר, החום עלה ונוצר לי גוש גדול בגרון. למחרת בבוקר הרגשתי הרבה יותר טוב, החום ירד וגם הגוש שבגרון נעלם. בעצם, הוא לא נעלם, רק החליף מקום. עבר ממני אליו. הוא ספג לתוכו את החולי שלי.
כך גיליתי את כוחות הריפוי שבו, שבנו. את כוחה של ההקשבה לרפא. Joy הפך לחלק בלתי נפרד מהטיפולים שלי. כשמישהו מגיע אלי הוא קופץ עליו בשמחה, כאילו אומר לו: כמה טוב שבאת. ואז לאחר הטקס הראשוני הוא יושב בשקט במקומו ויודע כל פעם בדיוק מתי להגיע אל המטופל, לבקש ממנו ליטוף, ללקק אותו, או ללוות אותו אל הדלת בסוף הטיפול.
וככל שהוא רגיש ועדין עם בני אדם, הוא פשוט “בלתי נסבל” עם כלבים, בעיקר זכרים. הוא פוחד מהם ומרוב פחד נובח עליהם כאומר: תיזהרו לכם ממני! יום אחד הלכנו לטייל ברחוב, מולנו הגיע כלב אמסטף. הוא נבח את נביחת החיים שלו, כל השיער שלו סמר והכלב שבדרך כלל כולם פוחדים ממנו, נשאר המום. לקחתי אותו מהר בידיים, לפני שההוא יתאושש לו…השבוע קיבלתי טלפון מזוג חברים:
-”אנחנו יכולים להגיע אליך הביתה עם הכלב שלנו?”
-”אני לא יודעת איך הכלב שלי יגיב לכלב זכר אחר שמגיע הביתה. תגיעו ונראה.”
הם הגיעו עם הכלב בכפות ידיהם. הוא איבד הרבה דם, קיבל זריקת טשטוש ובקושי הגיב לסובב אותו. Joy התקרב אליו בעדינות רבה, ליקק אותו. לא נבח ולו נביחה אחת, כאילו שהוא הרגיש שהכלב זקוק לו עכשיו.
כמה שאני גאה ב-joy, ביכולת שלו להרגיש את האחר ולהקשיב לו באמת.