זהר.נט חדשות כרמיאל
א. לילה שעושים בו סדר
מיוחד הוא ליל הסדר מכל הלילות, יושבים בו משפחות משפחות, ליד שולחנות ערוכים כל טוב, שבמרכזם המצות והיין, יושבים ומספרים את סיפור עם ישראל לפני שלושת אלפי שנים, את סיפור גאולתנו מבית העבדים, ממצרים. ליל הסדר מאגד אותנו סביב הראשית של עמנו, ומעמיד אותנו על היסודות הלאומיים והרוחניים שלנו. חכמים קרא לו "ליל הסדר", וצריך להתבונן בשם הזה, מדוע לא קראו לו ליל יציאת מצרים, או ליל קרבן הפסח או בשם אחר שיבטא את סיפורו של הלילה הזה? מהי מהות שמו, מדוע קראו לו ליל הסדר? חד עין יבחין שהלילה הזה מסודר מאד, יש סדר עמוק ומשמעותי בכל פעולה בלילה הזה, ישנם חמישה עשר סימנים המסדרים אותו "קדש ורחץ כרפס יחץ …", ומעבר לסימנים הללו מתי אוכלים מצה, משמעות המרור, האפיקומן, כל דבר במקומו. אך נדמה שיש בכך משהו עמוק יותר, יציאת ישראל ממצרים יצרה שינוי גדול בעולם, זוהי הפעם הראשונה שהקב"ה מתגלה לעם שלם, ומתערב במהלך ההיסטוריה כדי לגאול אומה אחת משועבדת, ונותן לה בריש גלי את התורה המנהיגה את חייו. עכשיו יש בעולם תורה ויש אומה שנושאת את דגל התורה הזו במהלכי חייו, יש סדר חדש לעולם, יש משמעות אחרת. זהו הסדר הרוחני הפנימי של כל העולם. כשאנו יושבים בלילה הזה ומספרים את סיפור יציאת מצרים אנו מעמידים את העולם על הסדר הפנימי שלו, על התוכן האמיתי, אנחנו עושים סדר בבלאגאן שנראה כאילו בעולם.
ב. מי משתתף בסדר?
כבר הזכרנו כי ליל הסדר הוא לילה משפחתי, יושבים בו יחד ומסבים לשולחן הסדר כל בני המשפחה. לא בכל המשפחות זהו עניין פשוט, חלק מהמשפחות מורכבות מאנשים שונים מאד זה מזה, שלא קל להם לשבת יחדיו. וחז"ל התייחסו לזה בתוך ההגדה של פסח. ארבע פעמים מתייחסת התורה לבן השואל שאלות: "כי ישאלך בנך מחר לאמור מה זאת?", ויש בתורה תשובות שונות לבנים שונים, וכל בן לפי דרגתו ומצבו, כך מתייחסים אליו. כך אומרת ההגדה: "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול", נשים לב: יש כאן בנים שונים, כישרונות שונים, אחד חכם, ואחד טיפש, ואחד שלא מסוגל אפילו להביע שאלה, ולמרות כל מה שרואה אין בו אפילו הבעת תמיהה, ובכל זאת כולם כאן, בשולחן ליד הסדר. גם הבדלים רוחניים יש בין הבנים, צדיק ורשע יושבים יחד, וכולם נקראים בנים. אף אחד לא מגורש מליל הסדר, אף בן אינו מוחרם, כולם בתוך הבית, עם כולם אנחנו נדרשים להתמודד, בסבלנות ובמסגרת הבית פנימה. בליל הסדר אנו לא מונעים מאף אחד לדבר, כולם שותפים בלילה הזה, חכם מה הוא אומר, אבל גם "רשע מה הוא אומר", ותם מה הוא אומר, קודם כל נשמע מה יש להם לומר, לפני שנאמר לנו את מה שיש לנו לומר להם. אם כן, כל הבנים משתתפים בסדר, גם רשעים, גם המוגבלים, וכולם נדברים בסדר, וכולם נקראים בנים.
ג. שיטת החינוך עם הבן הרשע
ובכל זאת יש הבדל בין ההתייחסות לבן הרשע משאר הבנים, נדמה שבעוד שלשאר הבנים יש לנו סבלנות, לחנך ולהסביר, עם הבן הרשע אנו מתנהגים בקשיחות: "ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים – לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל". צריך להבין זאת: מדוע להקהות את שיניו? האם פעולה זו היא בעלת משמעות ותועלת חינוכית? מדוע לומר לו שלא היה נגאל, האם לא היה ראוי לשבת ולעמוד על מצוקתו, להבין את מניעיו, להסביר לו מחדש? מדוע אנו משמשים בשיטת המקל עם הבן הרשע? אמנם השארנו אותו בן בין הבנים, והוא איתנו בליל הסדר, ובכל זאת ההתייחסות כלפיו שונה במהותה מההתייחסות לשאר הבנים, מדוע? שאלה זו מחריפה אם נתבונן בשאלתו של הבן הרשע: "מה העבודה הזו לכם", אמנם הוא שואל בלשון חיצונית – לכם ולא לו, הוא איננו שותף, אך הרי גם הבן החכם שאל "מה העבודה אשר ציוה ה' אלוקינו אתכם" ושם לא דקדקנו בדבריו? לפני שניגש לענות לשאלה זו, יש להדגיש, כי בעל ההגדה אינו אומר שעלינו להכות ברשע, הביטוי בו הוא משתמש הוא "להקהות את שיניו". הבדל גדול יש בין הכה להקהה, להקהות פירושו להסיר את החוד שבו, כשמשייפים משהו חד אז מקהים אותו. איננו מכים את הרשע, ושיטות אלימות לא יתקנו אותו, אנו רוצים לעדן את חריפותו, להסיר את הקיצוניות שבאמירותיו, וכאן יש מקום להסביר מה אנו עושים עם הבן הרשע, וכיצד זה פועל עליו?
ד. לילה שכולו חינוך
המצוה המלווה את כל ההגדה היא הילדים, מצות "והגדת לבנך", הלילה כולו מכוון כנגד הילדים, מכסים את המצות, מגביהים את הקערה, שרים, עושים הצגות, מחלקים אגוזים, הכל כדי שהילדים יהיו ערים ושותפים מלאים להגדה ולסיפור יציאת מצרים. הסיפור הלאומי שלנו, מלווה את כל הדורות מפני שעם ישראל בכל דורותיו דאג שהסיפור הזה יעבור מאב לבן ומסבא לנכד, וכדי שזה יקרה, צריכים ההורים להשתדל שהילדים יהיו ערים, והסיפור צריך להיות סוחף ומרתק, על ההורים והמחנכים להיות ערים מאד בלילה הזה, כדי שהתשובות שלנו אכן יהיו טובות מספיק לכל הבנים. ה"אמרי אמת" מאדמורי חסידות גור, מבאר סוגיה זו של היחס לבן הרשע, ומסביר: הבן הרשע איננו בן שלא מבין או ששיטת ההסברה כלפיו היא הלקויה, הרשעות איננה טיפשותו או רוע מידותיו, עם זה אנחנו יודעים ויכולים להתמודד. הבעיה היא הרצון שלו. ליל הסדר אינו לילה של תכנים קשים ועמוקים מאד, זהו לילה שבו אנו עוברים מדעת לתחושה והרגשה, בלילה הזה אנחנו אוכלים מצה ומרור, שותים ארבע כוסות יין, מגביהים את המצה ומתנהגים כאילו אנו עכשיו יוצאים ממצרים, הכל כדי להעביר את הדעת לתחושה והרגשה. הבן הרשע אמנם מבין ומשכיל, אך הוא אוטם את עצמו מלחוש ולהרגיש, הוא חוסם את עצמו מכל אפשרות להיפתח לעולם רוחני. הוא שואל מבחוץ, וכלל לא מחפש להיות שותף. האדישות היא הרשעות הגדולה ביותר.
ה. לתת לילדים לשאול
אמונה נבחנת מתוך ההתעמקות וההתעסקות בה. כל שאלה באמונה שהבן שואל, היא הפתח להבנתו ולקיום מצוות שלו בצורה עמוקה יותר ובהירה יותר. הלילה נפתח בשאלת הילדים: "מה נשתנה הלילה הזה בכל הלילות", רק כשיש שאלה טובה אפשר להעניק עומק ומשמעות לתשובה. בלילה הזה אנו משימים את כל תשומת הלב כדי לתת לשאול, לתת להביע לכל בן לפי גילו ומצבו את סוג שאלותיו, ומעמידים את כל רוחב דעתנו כדי לתת לו תשובה נכונה ומתאימה. עם התם כפי הבנתו, ועם שאינו יודע לשאול נפתח לו את הפתח כדי שיוכל להבין בעצמו. הבן הרשע, האדיש לכל המתרחש סביבו זקוק להערה מיוחדת, צריך לנער אותו להזיז אותו מעמדתו האטומה. לכן אנחנו משתמשים בביטויים חריפים. בניסיון לעורר אותו, להביא אותו למצב של הזדהות, ושאלה, נחריף את הביטויים כלפיו, נחדד את אמירותינו אולי הוא יתעורר, אולי ישוב. איננו זורקים אותו מהסדר, לא זו כוונתינו, נרצה לראות אותו שואל ומתווכח, רק לא אדיש, לא אטום. חג הפסח מעורר את כולנו לסדר חדש ופנימי בתוכנו, לסדר עמוק יותר ופנימי יותר, לסדר של משמעות והבנה, לסדר של חיים. חג כשר ושמח לכל בית ישראל.
