זהר.נט חדשות כרמיאל
את המילה הזאת, “אוף”, אני שומע בתדירות גבוה. נוהגים להגות אותה בטון של ייאוש תוך סינון של נשיפה ארוכה דרך האף. אומרים אותה בדרך כלל כאלו העומדים לפני ביצועה של משימה קשה, ‘טיפוס של הר’ משהו הדורש יציאה ממישור הנוחות.
בערב שבת האחרון סנן אותה בני. אמרתי לו כי עליו להקדים את שנת הלילה שלו. בשבת בבוקר הוא צריך להשכים קום על מנת להתייצב בזמן באצטדיון העירוני בכדי לצאת למשחק כדורגל מחוץ לעיר. למרות המילה שסינן ערב קודם, התעורר הילד כמו נמר בשעה שש וחצי בבוקר. אהבתי לראותו עם החיוך הרחב על פניו, נועל את נעלי ‘הפקקים’, לובש את בגדי המשחק שלו ואת החולצה מספר 23, נוטל את בקבוק המים ואת הסנדוויצ’ים שהכנו לו לדרך.
זהו, שהשנה החל הילד לשחק בקבוצה תחרותית. הסברתי לו שעליו להתבגר, להיות רציני. יש בו בשותפות לקבוצה הזאת משהו בעל ערך חינוכי רב: ההשכמה המוקדמת, ההתייצבות בזמן, ההופעה המסודרת, המסגרת הכללית, הצייתנות למאמן, האימון הפיזי עצמו והתרומה של כל אלו לאישיותו של הילד בכלל. את כל הערכים הללו אני בעצמי נוהג להקנות לתלמידי בבית הספר ולאלו המגיעים להתאמן אצלי.
לספורט ככלי יש את הכוח לתת לאדם את הגבולות להצליח בכל תחומי החיים: חריצות ודייקנות הם ערכים בסיסיים בכל מסגרת של עבודה, ניהול משפחה ומשק בית. התרגשתי להביט בבני תולה את תיק האימון שלו על כתפו בשעה כה מוקדמת, הסעתי אותו אל פתח המגרש, הוא ירד מן הרכב כמו גבר עצמאי והלך לו לדרכו, ילד בן 11 בסך הכול איזה כייף.
…והמילה ‘אוף’ כלל איננה מטרידה אותי. היא לגיטימית לחלוטין. יש בה כדי שחרור קיטור. היא יכולה להיאמר אין ספור פעמים, אך חשוב לזכור כי על אף הקיטור, אין לוותר על הטיפוס, על המשימה. אחרי הכול החיים שלנו הם כמו רכיבה על אופניים – אם קשה לנו הרי שאנחנו בעלייה. בערב שבת הבן קיטר, בשבת בבוקר הוא כבר התעורר מחויך ומרוגש. אני בטוח כי בעת כתיבת השורות הללו, פורץ לו מספר 23 באגף הימני, חולף על פני שני שחקנים, ומשחרר פצצה לחיבורים.
שבת שלום! שלכם, רון
