איזי שוורץ – הכבאי הראשון

40 שנה אחרי שהקים את תחנת הכיבוי הראשונה של כרמיאל ולאחר שפיקד על כבאי העיר במשך 4 עשורים, פושט רב רשף איזי (יצחק) שוורץ את המדים ויוצא לגימלאות. ראיון באיזי

מאת גיל דובריש

כולם בכרמיאל מכירים אותו בכינוי ״איזי״. רב רשף יצחק שוורץ, פושט את המדים אחרי 40 שנה שבהם ניהל את תחנת הכיבוי בכרמיאל. לפני 4 עשורים הקים את התחנה הראשונה כאן והיה לכבאי הראשון של העיר. מאז עברו הרבה מאוד מים בצינורות הכיבוי, התחנה עברה מקום, התרחבה וגדלה וכיום היא התחנה הגדולה באזור. איזי פורש לגימלאות בתחושת סיפוק גדולה מההתקדמות ומההישגים העצומים שהושגו כאן בארבעים שנותיו בתפקיד.

ברוך ונגר הציע

יצחק (איזי) שוורץ נולד בשנת 1954, כשהיה בן 13 הגיע עם הוריו לכרמיאל. הוא שירת כ-9 שנים בצה״ל – אחרי שנותיו בסדיר המשיך כאיש קבע. בשנת 1977 נישא לחנה ויש להם שלושה ילדים: מעין, בן ונועם, כולם ספגו בבית את הערכים והאהבה לעיר, נשארו בכרמיאל והקימו כאן בית ומשפחה. לשוורץ חמישה נכדים – דין, אדם, אופיר, לין ועומר.

– מאיפה הגיע הכינוי איזי?

״כשנולדתי רצו לקרוא לי על-שם סבא שלי איזידור, קיצרו את זה לאיזי. כשהוריי ניגשו למשרד הפנים, אמרו להם אין כזה דבר, איזי – יש יצחק. אז רשמו אותי בתעודת הזהות כיצחק אבל קראו לי כול הזמן איזי״…

לקראת סוף שנת 1979 עמד שוורץ להשתחרר משירות הקבע, ראש העיר הראשון ברוך ונגר פנה אליו והציע לו לפתוח תחנת כיבוי אש בכרמיאל. לא היתה אז תחנה בעיר. עד אז, בכול שריפה שפרצה בכרמיאל היו מזעיקים כבאית מעכו, וזמן התגובה היה ארוך מאוד, כחצי שעה במקרה הטוב. אפשר להבין שדליקות שפרצו כאן עד סוף שנות השבעים לא היו זוכות למענה וגרמו לנזקים רבים. שוורץ קיבל את ההצעה וענה בחיוב.

– מה היתה רמת הידע שלך באותו זמן בכיבוי?

״בצבא שירתתי בבסיס תחמושת בחימוש והייתה באחריותי כבאית. זה הרקע שהיה לי בתחום״.

– קיבלת בכרמיאל את כול הכלים והציוד הנדרשים?
״הגעתי לתחנת הכיבוי בעכו, עברתי ראיון אצל המפקד שם וקבענו תאריך לפתיחת התחנה, ה-1 בפברואר 1980. אמרו לי ׳אתה תהיה אחראי על התחנה בכרמיאל׳. ואיפה התחנה, שאלתי, אמרו לי – ׳באזור התעשייה, יש שם מבנה מול השוק, לך תבדוק את המקום׳. הגעתי לאזור של השוק, ובתור תושב כרמיאל משנת 1967 הכרתי היטב את העיר, אבל חיפשתי וחיפשתי את המבנה ולא מצאתי… היה מבנה שכיום משמש כפנצ׳ריה, חשבתי שזה נמצא במתחם הזה, אבל הבניין לא היה גמור. חזרתי לתחנה בעכו ואמרתי למפקד – המבנה עדיין בשלבי בניה. ואז התברר שמדובר במבנה שנמצא קצת רחוק יותר, מאחור, במתחם מחלקת ההדברה העירונית כיום. שם נפתחה תחנת הכיבוי הראשונה. הייתה לנו כבאית אחת שחנתה מתחת לסככה ומין חדרון עם מחיצה, מקלחת ושירותים, עם מנורת חוט. הרחוב נקרא עד היום רחוב הכבאי״.

– היו עוד כבאים מלבדך?
״בשלב הראשון הייתי לבד. הייתי המפקד, הייתי הנהג, הייתי הכבאי, הייתי המחלץ, הייתי הכול״.

הכבאי היחיד בכול האזור

– עבדת למעשה מסביב לשעון?
״אמת. בכול יום הייתי אמור לפתוח את התחנה בשעה 8:00, לסגור בשעה 16:00 וללכת הביתה. היום זה נשמע מצחיק, כי התחנות פועלות 24 שעות ביממה, אבל מדובר בזמנים אחרים… גם לא היה לי רכב. הייתי צעיר – רק השתחררתי מהצבא, באותה תקופה לא היו רכבים פרטיים בהישג יד כמו היום. אם היה אירוע מבצעי – שריפה, תאונה, חילוץ, כול דבר, שלחו ניידת משטרה לביתי כדי להסיע אותי לתחנה ומשם הייתי לוקח את הכבאית ויוצא לאירוע. זה היה יכול להיות בתוך העיר כרמיאל, ביער צה״ל, בבית ג׳אן או ביער אחיהוד. כבאית אחת על שטח של 260,000 דונם״.

– כבר אז היו הרבה קריאות?

״תקשיב, כמעט לא הייתי בבית. משרה ממוצעת היא בהיקף 180 שעות, אבל הייתי עושה עוד 200 שעות נוספות. לא ראו אותי במסיבות סיום בגנים ובבתי הספר, לא ראו אותי באסיפות הורים, זה היה נדיר אם הייתי מצליח להגיע. בתחילת שנות השמונים, בדיוק הקימו את היכל התרבות, אז עשיתי מנוי זוגי. הייתי מגיע עם אשתי וחפ״ק נייד, מצוייד במכשיר קשר גדול צמוד לחגורה. בכול פעם שהייתי בא להצגה זה היה נגמר בהקפצה לאירוע… יום אחד כבר ניגשתי למנהל ההיכל אז, זאב, ואמרתי לו תשמע, אני לא מספיק לראות הצגה אחת מהתחלה ועד הסוף… אמר לי, אני אתן לך פיצוי, סרט…״

למרות העומס הרב שהוטל עליו, זוכר איזי את הימים ההם בחיוב. ״אהבתי את העבודה. היתה תקופה יפה. בכלל, כול 40 השנים בכבאות עברו במהירות רבה. אבל אחרי תקופה מסויימת כבר היה בלתי אפשרי להתמודד עם כול האירועים לבדי, אז לחצתי על המפקדים שלי ועל ראש העיר בזמנו להוסיף עוד כבאי לתחנה. ביחד עם מזכיר המועצה המקומית אז, שמואל פרידר, הלחץ נשא פרי ולתחנה הצטרף כבאי שני שהגיע ממרכז הארץ, חיים חביב שמו. אמרו לי, הנה, כוח האדם שלך בתחנה גדל עכשיו ב-100%…״

בהמשך, כשצוות הכיבוי המשיך וגדל, הקפיד איזי לקלוט כבאים תושבי כרמיאל. זאת כדי לאפשר גיוס מהיר של אנשי כיבוי במקרה הצורך. ״לא היו תקציבים להפעיל את התחנה 24 שעות ביממה, אז בכול קריאה היו מגייסים אותנו לאירוע והיינו אוספים את הכבאים ישירות מהבתים. זה גם נתן פתרון תעסוקה לתושבי העיר. אחרי כמה שנים קיבלנו את האישור לעבוד מסביב לשעון״.

הסיפורים המעניינים בפורטל זהר.נט:

• אדם נולד שחקן 

• צוק איתנה: מגבר לאישה 

• האיש שלנו בדובאי

• השליחות של עו״ד רשאד סלים

• עדי אלדר: החיים בפנסיה

• השנה של משה אלפנדרי

המעבר לתחנה החדשה

בשנת 1992 הנהלת איגוד הכיבוי החליטה שכרמיאל הפכה לעיר גדולה מספיק כדי להשקיע בהקמת תחנה גדולה. איזי הופנה לחפש מגרש מתאים שעליו תיבנה התחנה החדשה. ״בחנתי את המפה של כרמיאל. מהנדס העיר בזמנו, דני סנרמן, סיפר לי על תוכנית המתאר – שיש כוונה לפתח את אזור התעשייה המזרחי של העיר ולהקים בעתיד שכונה על מורדות הר כמון בצד מזרח. הסתכלתי לטווח של עשרות שנים קדימה, והמלצתי על מגרש מתאים ברחוב החרושת באזור התעשייה. וכך היה, זה המקום שבו הוקמה התחנה. כמובן שאז העלייה הגדולה הייתה עוד בשלביה הראשונים, עוד לא בנו את רבין וגבעת רם ולא היו פקקים… כרמיאל גדלה מאוד בהשוואה לאותה תקופה. היום יש בעיות תנועה קשות ברחוב החרושת ובשעות העומס זה ממש עונש לצאת מהתחנה״.

– בדיעבד אתה שלם עם ההמלצה הזו?

״כן. המיקום הנוכחי נותן תשובה לאזור התעשייה ונותן תשובה לעיר. אומנם כרמיאל צמחה בעיקר לכיוון מערב. כפתרון הצעתי לפני כמה שנים לראש העיר עדי אלדר לאתר שטח מתאים להקמת תחנת כיבוי קדמית, ליד הכניסה לרחוב דרור. המקום אושר ושמור להקמת התחנה, אני מקווה שזה יקרה בשנים הקרובות כי אז יהיה זמן תגובה מהיר יותר לשכונות במערב העיר, לכביש 784, לאחיהוד ועוד״.

הצוות בתחנת הכיבוי של כרמיאל – שהיא כיום תחנת הכיבוי המרכזית בגליל, מונה מעל 70 איש. במשמרת אחת יש 8-9 כבאים בתחנה. בשנת 1996, לאחר שאיזי הציג בפני ניצב הכבאות את הצורך בסולם גבהים שנועד לאפשר טיפול באירועים בגובה רב, שודרגה התחנה וזכתה ברכב כיבוי עם סולם הידראולי מהמתקדמים בעולם, בעלות של מאות אלפי שקלים.

שינוי תדמית

– איזי, מהי גולת הכותרת מבחינתך בארבעת העשורים שלך בשירותי הכיבוי?

״קודם כול אני שמח שתחנת הכיבוי גדלה ומסוגלת לתת תגובה עניינית לכול אירוע מבצעי שיכול להיות פה. אנחנו לא רק פועלים באופן מבצעי אלא נמצאים בקשר רצוף עם הקהילה. עורכים תצוגות והדרכות לציבור, מגיעים בהתנדבות לבתים של ניצולי שואה, צובעים את בתיהם. יש פרויקט שהתחלתי בו מזמן, הייתי מגיע עם כבאית ומדריך בגני ילדים, מסביר להם על העבודה שלנו, היום זה פרויקט של משרד החינוך בשם ׳כבאי בגן׳. מבקרים בגנים ועורכים הדרכות, כולל מדים של כבאים לילדים״.

– יש תחושה שהתדמית של הכבאים השתנתה מאוד בשנים האחרונות. מה הסיבה לכך?

״כשהתחלתי בתחום, התייחסו למקצוע כמשהו שולי, מין דבר פסול כזה, לא העריכו את נושא הכבאות. המפנה המשמעותי חל דווקא בעקבות טרגדיה, אסון הכרמל בשנת 2010 שבו נספו 44 בני אדם. ההתייחסות הממסדית השתנתה לגמרי. גם בציבור הרחב, בכרמיאל לא ידעו מה זו כבאות, אני שמח שהצלחתי לחבר את הקהילה לתחום הזה, כמו גם חיבור עם המשטרה, הג״א בזמנו, רשת המתנ״סים, המועדון לקשיש, דיירים בעמיגור – באמצעות הדרכות שונות. ישנו גם שילוב של תלמידים במסגרת פרויקט מחוייבות אישית – כמה מהם הפכו עם השנים לעובדים מן המניין.

– השתתפת בכיבוי של מאות דליקות בחייך. כמה החוויה הזו מפחידה, ועד כמה אתה מודע לסכנת החיים שאתה נמצא בה?

״כנראה שאנחנו מטורפים״ הוא צוחק. ״כשיש אירוע של שריפה, או חומרים מסוכנים, כולם יוצאים החוצה – ואנחנו נכנסים לתוך האירוע המסוכן. כבר בדרך לקריאה, הראש שלך עובד, אתה מנסה לתאר את רמת הסיכון ואת סוג האירוע שאתה מגיע אליו. אבל זו הסיבה שמכשירים אותך ככבאי, כדי לדעת איך להתמודד עם מצבים כאלה, איך להיכנס לתוך מקום כזה. זה אינסטינקטיבי. הגדרת התפקיד שלנו היא הצלת נפש ורכוש, מחובתנו לעשות זאת, אבל צריך למצוא את הדרך הנכונה לפרוץ פנימה, לבצע חילוץ לכודים אם יש צורך ולהשתלט על האירוע בצורה הטובה ביותר. אין סיפוק גדול יותר מאשר הצלת חיים״.

לא חושבים על הפחד

– עם הזמן אתה מתרגל לרמת אדרנלין גבוהה במיוחד?

״כן. אתה יושב בשגרה, פתאום יש קריאה לאירוע ובאותו רגע אתה עושה סוויץ׳ בראש ועובר למצב אחר, עולה על האוטו וטס. אין מחשבה, אתה מממוקד, שואף להגיע למקום במהירות הרבה ביותר והבטוחה ביותר, ועסוק בשאלה איך לתת את הפתרון הטוב ביותר לאירוע המתנהל״.

– על כמה אירועים אנחנו מדברים, כאן בתחנת כרמיאל, בממוצע?

״לא פחות מ-10 עד 20 אירועים ביום. אני יכול לספר לך שבחודש שעבר היה יום אחד עם יותר מ-50 אירועים״.

– אני מתאר לעצמי שבמהלך העבודה נתקלת גם במראות לא פשוטים. איך מתמודדים עם זה?

״כן, יש מראות מאוד קשים, אחרי אירועים חריגים מביאים מיד אנשי מקצוע שמטפלים בנושא. ברור שבעבר לא היתה מודעות לעניין, אם היה משהו – התמודדת עם זה לבד, עם עצמך״.

– אתה זוכר את השריפה המבצעית האחרונה שלך?

איזי צוחק… ״זה היה לפני חודשיים בערך, דווקא כשהייתי בבית. זה היה בשעה 10-11 בלילה, שמעתי צרחות ׳הצילו׳. יצאתי החוצה עם שורטס, בלי חולצה, יחף, ראיתי את השכנה. היא צעקה שהבית שלה בוער. בלי לחשוב הרבה, רצתי לתוך ביתה, הורדתי את זרם החשמל כמו שכול כבאי מאומן לעשות, וראיתי להבה קטנה על סיר במטבח. שפכתי מים וכיביתי את האש. זו השריפה האחרונה שלי, לאות פרידה, שלא בתפקיד״…

– מה תעשה יום אחרי הפרישה?

״אני לא יודע אם לא אבוא לתחנה… יכול להיות שאני אגיע לכאן לביקור. זו משפחה, אתה חי עם האנשים, שעות על גבי שעות. אתה בהווי של האנשים, עובד, אוכל, מתבדח איתם, יוצא לאירועים כול יום. כנראה שיהיה קשה מאוד לפרוש, אבל אני מוכן ובשל לכך, הגיל עושה את שלו, וכבר זמן רב אני לא יוצא לאירועים. אני מניח שכול זה יחסר לי אבל אסתדר גם בלי זה״.

– יש לך תוכניות?

״יש, בוודאי. אני רוצה להודות לחנה אשתי ולשלושת הילדים על התמיכה הרבה ועל הההבנה שרוב הזמן לא הצלחתי להיות איתם. עכשיו אני מבטיח להקדיש את השנים להיות עם המשפחה המורחבת וליהנות מכול רגע. מאמין שגם נטייל הרבה בחו״ל. יש לי כבר סידור עבודה עם הנכדים, להקפיץ אחד לגן, להביא את השני לבית הספר… יש לי חמישה נכדים, יהיה לי זמן לראות את כולם. אומנם יש לי הצעות לעבודה בתחום החקירות, בטיחות אש, אפילו הציעו לי לפתוח עסק בתחום ולעבוד בחו״ל, אבל אני שבע מזה, כשאני פורש – לא רוצה לעבוד יותר. הייתי 9 שנים בצבא, 40 שנה בכבאות, עשיתי למען המדינה. מעכשיו אני בחופש״.