השבוע הייתה לי שיחה עם אחד התלמידים הכי מתוקים שלי. ילד בגיל העשרה, מדבר איתי בווטסאפ כדי לקבוע שיעור. קבענו ואז אני כותבת לו: תבקש מאמא, אם היא בבית ולא עסוקה, שתתקשר אלי. המתוק הזה עונה לי: איך אמא – ולא עסוקה?!!!!! זו היתה המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל ליום האישה. נער שכל-כך מעריך את עבודתה היומיומית האינסופית של אמאל’ה שלו.
נזכרתי שלא מזמן, אחרי שמישהי קצת דחפה אותי החלטתי להתחבר להנהלת ויצו כרמיאל ולקחת על עצמי את תיק המשפחות היחידניות או לפחות להנהיג פרוייקט אחד עם צפייה לשכפל אותו בעתיד, כדי להקל במקצת על העול הכבד שאותה בדרך כלל אישה נושאת. הייתי שם. חוויתי את הקושי. את הנטישה, את הבושה, את חוסר האונים של לא לדעת מה עושים. איך? איך קמים ליום המחרת? בלי כסף לצרכים הכי בסיסיים? בלי האהבה שנעלמה לי מהחיים? בלי אף אחד. כולם עצמו עיניים, לא רצו לראות. כי זה היה מראה קשה. למזלי, תמיד ידעתי להפוך את הלימון ללימונדה, לראות את האפשרות הנפלאה שניתנה לי, לחנך את הילדים כך איך שאני רוצה, בלי לשאול אף אחד, בלי להתחשב באף אחד. זו רק אני והכישלון או ההצלחה שלי ושל הילדים שלי.
היום במבט מרחוק אני מאוד שמחה שיכולתי קצת להרפות וללכת אל המקום שכל-כך מחזק אותי, אותנו: הטבע. הטבע בזעיר ענפין. העצים בחורשה, הדשא שבפארק, תל בטא והמערה והילדים ונץ, הכלב הקודם שלנו וכמה שעות של שקט. שקט שמביא את הכוח להמשיך.
ומאחר שזה מה שהיה לי הכי חסר, החלטתי שזה החותם שאני רוצה להשאיר בנשים שהיום חוות את הקשיים הללו. את היכולת להביא שלום לעצמי. לסביבה הקרובה שלי ולזו הרחוקה ממני. כאור האחד שמדליק את האור שלו ובאמצעותו רואה גם את האור של האחרת וגם את האור הגדול של כולנו ביחד.
בחלום שלי ניפגש לאחר פסח לששה מפגשים של העצמה בויצו כרמיאל, כשבמרכז המפגשים 10 נשים שחוות עכשיו את כל הבאסה ו-4 נשים שהיו שם ויכולות היום לחבק את אותן הנשים, ולאמר להן: אתן לא לבד. אנחנו כאן איתכן.
היום, לאחר כמעט שלושים שנה אני עדיין נושאת איתי את האשמה של לא הייתי אמא, אישה, מספיק טובה. איפה אתה תיק? הגיע הזמן לזרוק אותך למצולות הים!
באהבה, מאיה