Array
(
    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 1
        )

    [slide_template] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => אין כניסה
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => אין כניסה ללוחמים?
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 80
        )

    [post_views_count] => Array
        (
            [0] => 1306
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 683
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2014/12/-------------------------.jpg
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => אין כניסה ללוחמים?
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => אין כניסה
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

אין כניסה ללוחמים?

שתפו

“רן אבו דולה, חייל גולני בן העדה הדרוזית, לחם במבצע צוק איתן ונפצע בקרב בסג’עיה. אבל כשיצא לבלות בסוף השבוע עם חבר דרוזי נוסף בפאב בכרמיאל, הם נאלצו להישאר בחוץ. המאבטח של המועדון אמר שמותר לו להכניס רק יהודים. בעל הפאב הגיב כי אין אצלנו אפליה. זה פשוט מועדון חברים.” כך קראתי השבוע בעיתון ידיעות אחרונות, נובמבר 2014. כן כן, נובמבר שנת 2014.  לא שנות ה-30 של המאה הקודמת אלא חודש נובמבר 2014.

מיד עפתי במנהרת הזמן הפרטית שלי 20 שנה אחורה לאמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, קיץ 1994 מועדון הגושקה המצליח באיזור משגב הסמוך לכרמיאל. הגעתי לבלות עם ידיד דרוזי מהכפר ינוח, שנינו שירתנו אז בגדוד נח”ל כקבני”ם בקבע. סירבו להכניסו למועדון, ערבי קראו לו. שמנו פעמינו לאחור כמובן והבושה שהרגשתי באותו הרגע מלווה אותי עד היום. והנה זה חוזר שוב.

העליתי את הגיגיי העצובים בדף הפייסבוק כדי לחוש אולי מעט הקלה והראשון להגיב היה חבר פייסבוק יקר בן העדה הדרוזית שפרסם אחריי גם כן את אותה הכתבה והוסיף –”נעלבתי כדרוזי, נפגעתי כישראלי והזדעזעתי כבן אנוש. הגזענות והניכור בחברה יובילו אותה לתהומות שכולנו צריכים לעשות הכל לא להגיע אליהם”.

“אלא שלצערי הרב אנחנו כבר עמוק בתוך התהומות הללו” , הגבתי לו.

הוסיף ידידי הדרוזי – “זה החלק העצוב בכל העניין…..יכול להיות שאלה הם מיעוטים, אך המיעוט הזה לצער כולנו קובע לכולם את סדר היום…הפתרונות שירלי יכולים לבוא מחינוך וחינוך והרבה חינוך לקבלת האחר, זה משהו שכבר לא קיים במערכת החינוך”.

אני חושבת שזה כבר לא מיעוט היום וזו עוד נקודה שמאד מאד מדאיגה אותי. אותו ידיד קב”ן דרוזי אגב החליט בסופו של יום להגר לארה”ב והוא שם עד היום. אפקט מצטבר הוא קרא לזה, תופעות שהלכו והעצימו וגרמו לו לא לרצות להיות פה .

חבר הפייסבוק הוסיף, “כל מקרה כזה רק מגדיל את המרחקים, כל התבטאות אומללה רק חושפת את המציאות העגומה במערומיה. חבל שזו הירושה שנוריש לדורות הבאים. הילדים במדינה הזו מתבגרים גם כך למציאות מדינית קשה שעצם היותה כזו מפתחת אנטוגוניזם וניכור עם הפלסטיניים, לאט לאט אנחנו מייבאים אותה גם לתוככי ישראל וזה בעיני מסוכן הרבה יותר.”

וכך הלך לו השרשור והתרחב ובין התגובות השונות בלטה עבורי תגובתה של בחורה שאינני מכירה, יהודייה שפשוט כתבה – “אני אוהבת את הדרוזים. שמחה שאתם איתנו בארץ ישראל, אתם אנשים איכותים ויפים”.

הגיב לה ידידי- “ אני אוהב אנשים מעצם אנושיותם ללא הבדל דת מין או גזע, מעולם לא שאלתי איש על דתו ולאיזה אל הוא סוגד ואני תקווה שנגיע ליום הזה שהשאלה הזו תהיה לא לגיטימית”.

ואני רק מניחה את זה פה…

שירלי גורן

דוא”ל [email protected]

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *