Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1643645732:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 48330
        )

    [_advads_ad_settings] => Array
        (
            [0] => a:2:{s:11:"disable_ads";i:0;s:19:"disable_the_content";i:0;}
        )

    [_yoast_wpseo_primary_category] => Array
        (
            [0] => 2120
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [_the_champ_meta] => Array
        (
            [0] => a:5:{s:7:"sharing";i:0;s:16:"vertical_sharing";i:0;s:7:"counter";i:0;s:16:"vertical_counter";i:0;s:11:"fb_comments";i:0;}
        )

    [_yoast_wpseo_opengraph-title] => Array
        (
            [0] => פורטל זהר.נט | השבר וחלומו
        )

    [_yoast_wpseo_opengraph-description] => Array
        (
            [0] => אנשים |
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => סהר בן עטר
        )

    [_yoast_wpseo_title] => Array
        (
            [0] => %%title%% %%page%% %%sep%% %%sitename%% השבר וחלומו: סיפורו של סהר בן עטר
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => נובמבר 2017, סהר בן עטר נפצע קשה בתאונה מחרידה ומאבד את בת זוגו ולריה. נובמבר 2021 - אחרי שיקום ממושך ולימודים מפרכים, סהר מגשים חלום והופך לטייס
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 69
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 729
        )

)
סהר בן עטר עם המטוס תמונה ראשית צילום פרטי
סהר בן עטר. טייס. צילום פרטי

השבר וחלומו

שתפו

סיפורו של סהר בן עטר שלפני קצת יותר מ-4 שנים איבד את כל עולמו והיום הוא ממציא אותו מחדש. בנובמבר 2017 הוא נפצע קשה בתאונה מחרידה ואיבד את אהובת לבו ולריה. נובמבר 2021 – אחרי שיקום ממושך ולימודים מפרכים, מגשים סהר חלום והופך לטייס

מאת גיל דובריש

מהשבר הגדול והקשה ביותר – להגשמת חלום. מהבדידות הכי קשה – לדף חדש ואופטימי. לפני כקצת יותר מ-4 שנים התרחשה תאונת דרכים מחרידה בכביש עוקף תעשייה בכרמיאל. סהר בן עטר, היום בן 24, ושניים מחבריו, כמו גם הנהג, נפצעו קשה. אהובתו ובת זוגו ולריה פדרמסר נהרגה בתאונה. כארבע שנים אחר-כך, אחרי תקופה ארוכה של שיקום והתאוששות, הגשים סהר את חלומו, צעד אחר צעד, וקיבל רישיון טיס מסחרי. הוא גם יוצא מזה כשנתיים עם בת זוג חדשה ומשתדל להביט קדימה, בתקווה לעתיד ורוד.

חלמו להקים משפחה

כדי להבין מה עבר על סהר בן עטר בשנים האחרונות, אנחנו חוזרים לאחור, כשלמד בבית הספר אורט פסגות. ״הכרתי את ולריה כשהייתי בכיתה י״א, היא למדה שכבה אחת מעליי״ משחזר סהר. ״באחת ההפסקות ניגשתי לשתות מים בקולר והיא הייתה לפניי בתור. הצלצול לשיעור הגיע והמשכתי לחכות שתסיים, אמרתי לה בצחוק ׳מה קורה, מה שלומך, כמה זמן לוקח לך לשתות׳? היא התיזה עלי קצת מים עם הידיים והלכה. באותו שבוע צירפנו אחד את השניה לפייסבוק, התחלנו לצ׳טט, אחרי זה שיחות טלפון ובסוף נפגשנו. זה צמח והפך לזוגיות אמיתית, נפלאה. יצאנו ביחד מינואר 2014… כמעט 4 שנים עד לתאונה ההיא״.

2017. זמן קצר לפני התאונה חגג סהר יום הולדת 20. הוא שירת באריות הירדן, גדוד לוחם מעורב שתפקידו לשמור על הגבול ועל היישובים בבקעה. ולריה הייתה סטודנטית שנה רביעית להנדסת תוכנה באורט בראודה במסגרת העתודה האקדמית והייתה אמורה להתגייס בתום הלימודים.

– מה היה החלום המשותף הכי גדול שלכם?
״חלמנו להקים משפחה. היתה בינינו כימיה ממש טובה, אהבה עצומה, ידענו שנועדנו זה לזו וידענו שבכל מקום שאליו נלך תמיד יהיה לנו אחד את השניה ובסופו של דבר נקים משפחה. החלום שלנו היה לגדול ביחד, לראות עולם ביחד, שאיפות של אהבה צעירה״.

״ולריה, ולריה!״

11.11.2017, יום שישי בלילה, סהר וולריה יצאו לבלות ביחד עם 5 חברים במועדון בשם גוסיפ באזור התעשייה. זה היה יום הולדתו של אחד החברים, עודד. ״היינו שמחים, היה מדהים, לא היתה שום דאגה קיומית, יצאתי לחמשוש ורק רציתי לבלות״ מספר סהר. ״בסביבות 1:30-2:00 לפנות בוקר יצאנו משם, לא היו מוניות. אחרי כחצי שעה התחלנו להתקדם ברגל. צעדנו, צחקנו, אחד מאיתנו צילם סרטון שלנו. ואז עצר לנו רכב באמצע הכביש, טויוטה קורולה כסופה. הנהג הציע לנו טרמפ, הסתכלנו עליו, רצינו להמשיך ללכת, אבל הוא התעקש להסיע אותנו עד לכיכר האבן. הסכמנו. התיישבתי מאחורי הנהג וחגרתי חגורת בטיחות, ולריה ישבה באמצע, נתן מצד ימין ועודד התיישב ליד הנהג״.

סהר עוצר קצת, נושם אוויר וממשיך. ההמשך זכור לו במעורפל. ״הנסיעה הייתה רועשת, אני זוכר שראיתי את מד המהירות עובר את ה-120 קמ״ש וממשיך לעלות הלאה, ניסינו להאט את הנהג, ואז… היה רגע שהרכב כאילו עלה באוויר ובום!״

״הדבר הבא שאני זוכר, הוא שפקחתי עיניים, שכבתי על הברכיים של מישהי בכביש. הייתי בטוח שאני במיטה שלי, קם מתוך חלום, כשניסיתי להרים את הראש כל הגוף כאב, הבטתי הצידה וראיתי את הרכב ההרוס עולה באש. כאן נפל לי האסימון. היה שם זוג שחילץ פצועים מהרכב. כנראה שחילצו אותי קודם. התחלתי לצעוק ׳ולריה, ולריה!׳, אמרתי להם שבת הזוג שלי נמצאת ברכב, רציתי לקום ולחלץ אותה, אבל לא יכולתי לזוז. אחר כך הגיעו עוד אנשים, כוחות ביטחון, מד״א, התחילו לטפל בי. רעדתי מקור. לקחו אותי על אלונקה ׳והטיסו׳ אותי משם לבית החולים באמבולנס של חיאן. הרגשתי כאבים וניסיתי לעצום עיניים, ניסיתי לברוח מהרגע הזה. הפרמדיקים שאלו המון שאלות עליי, פרטים אישיים, מספרי טלפון של המשפחה, עניתי להם בעיניים עצומות. כשהגעתי לבית החולים, התחילו לטפל בי, אני זוכר שפקחתי עיניים וראיתי מעגל של רופאים מסביבי, כנראה שהזריקו לי חומר הרדמה, אבל הרגשתי כאבי תופת. הידקו לי סיכות לראש ותפרו את הפנים שלי. התפללתי שוולריה בסדר, שאלתי רופא איך היא, אמר לי ׳לא יודע, תן לי לטפל בך׳. העבירו אותי 3 פעמים צילומי סי.טי כדי לבדוק את הדימום בראשי. התברר שהדימום נספג לבד ולא נזקקתי לניתוח. שברתי חוליה בצוואר, אם השבר היה מילימטר אחד רחוק משם, הייתי נשאר משותק מהצוואר ומטה לכל החיים״.

האובדן

בבוקר למוחרת התעורר סהר בן עטר למציאות אחרת. ״כולם הגיעו לבקר. ההורים היו לידי ואני זוכר את הפעם הראשונה שההורים של ולריה הגיעו, הם חייכו, שמרו על תקווה, אבל אמרו לי שהמצב של ולריה לא טוב והם לא יודעים מה יקרה. החברים שלי ניסו להסתיר ממני את האמת וסיפרו שמצבה די טוב״.

״ביום הראשון אחרי התאונה לא יכולתי לזוז, הנעתי קצת את יד ימין וזהו. הפרצוף שלי היה מנופח מאוד, הגוף כאב בצורה שאי אפשר לתאר. בסוף היום אחרי שקילחו אותי בשכיבה, הגיעו ההורים של ולריה לבקר אותי שוב, הפעם היה על פניהם מבע ריקני, אין לי דרך לתאר את זה. מבט של אנשים שאיבדו את הכל… כשהם על סף בכי, הם באו אליי, חיבקו אותי אחד מכל צד וסיפרו לי שהיא לא שרדה. כולנו בכינו, זה היה נורא קשה, הם המשיכו לחבק אותי״.

״באותו רגע הבנתי שאיבדתי את הדבר היקר לי מכל, כל העתיד שהיה לי בחיים, שדמיינתי ביחד איתה… אתה מרגיש שפתאום אין לך כלום, שאתה ריק, הלב שלך אוהב כל כך אדם שאהב אותך חזרה, אבל אותו אדם לא נמצא שם יותר״.

למוחרת סיפק הצבא אמבולנס מיוחד וכסא גלגלים לסהר, כדי שיוכל להשתתף בהלוויה של ולריה. ״לא ארחיב על זה יותר מדי. זה היה הסיוט הכי גדול שיש בחיים, היה מאוד קשה, יצאתי מהאמבולנס וראיתי את כל מי שאני מכיר והכרתי בחיים שלי מסתכלים עליי ובוכים. כולם ביו בהלם וכולם עצובים״.

סהר בן עטר ביחד עם חבר בתקופת ההתאוששות מהתאונה. צילום מהאלבום הפרטי
סהר בן עטר ביחד עם חבר בתקופת ההתאוששות מהתאונה. צילום מהאלבום הפרטי

לא לשקוע במחשבות

אחרי שחרורו מבית החולים חלפו חודשיים של ריתוק ביתי עם קיבוע צווארי. חברים ביקרו את סהר יום אחרי יום, ניחמו אותו ועזרו לו להעביר את הימים הקשים. ״אתה נמצא יום שלם בבית עם המשפחה, לא יכול לעשות כלום, ואתה צריך משהו שיסיח את דעתך מהעצב הכי גדול שקיים. אני לא הדחקתי את הסיפור של התאונה, שחזרתי בפני כולם שוב ושוב וסיפרתי פעמים רבות מה קרה. פעם בשבוע יצאתי ל׳יום כיף״ בבית החולים 10 שם נפגשתי עם קב״ן. בלילות לא ישנתי, נרדמתי רק אחרי שאזלו כל הדמעות״.

כמה חודשים אחר-כך זה שוחרר סהר מהצבא. מה עושים הלאה? איך חוזרים לחיים?

״בסופו של דבר הבנתי שאני צריך לעשות עם עצמי משהו, היה לי מלא זמן פנוי, וידעתי שאם אמשיך בדרך הזו, זה לא ייגמר טוב. נרשמתי ללימודי פסיכומטרי, ניסיתי להתרכז בלימודים באופן עצמאי, ולמרות שהתקשיתי פיזית חידשתי את המנוי שלי לבריכה, הלכתי בערבים עם המשפחה, ניסיתי לשחות. לפני התאונה הייתי ספורטאי, אפילו השתתפתי בתריאטלון, כמובן שאחרי התאונה כל תנועה היתה מלווה בכאבים, אבל לאט לאט התחזקתי פיזית וזה גם העסיק אותי, כדי שלא אשקע במחשבות קודרות. בשלב מסויים נכנסתי לחדר הכושר וחזרתי להתאמן. כ-4 חודשים אחרי התאונה הגעתי למצב שיכולתי להתנהל בכוחות עצמי״.

בפסיכומטרי הוא קיבל ״ציון מזעזע״ כלשונו. 575. ״אבל אני גאה בעצמי שעשיתי זאת כי זה הסיח את דעתי ויצאתי מהבית״.

מתאמן ומתחזק בחדר הכושר. צילום מהאלבום הפרטי
מתאמן ומתחזק בחדר הכושר. צילום מהאלבום הפרטי

עדי

לאט לאט החל סהר לעכל את מה שקרה ולהבין שבסופו של דבר הוא צריך להתמודד עם העול בכוחות עצמו. הוא החל לעבוד בחברת אבטחה ולחסוך קצת כסף, ומתח עוד קצת ועוד קצת את הגבולות, התנסה לראשונה בעישון סיגריות וניסה להכיר בנות חדשות – לא מתוך רצון לזוגיות, אלא יותר מתוך צורך חברתי. ״הרגשתי שבכל פעם שאני יוצא לבלות, מסתכלים עליי ומרחמים. נכון שזה מתוך כוונה טובה, אבל עבורי זה היה כמו אגרוף בבטן. לא הרגשתי משוחרר. התאונה רדפה אחרי כל הזמן. החלטתי שאני רוצה משהו שונה כי החיים קצרים. בילדותי חלמתי להיות טייס, בגיוס ניסיתי להתקבל לקורס טיס אבל בעיית שמיעה טירפדה את הסיכוי בצה״ל. לקחתי את ההימור והצטרפתי ללימודים באקדמיה לטיס שהיא אקדמיה חדשה בישראל״.

הלימודים התקיימו בשדה תעופה רמון וסהר עבר להתגורר באילת, קרוב לשם. זה היה פרק חדש בחיים – הוא מצא עבודה באחד המלונות ובהמשך מצא משרה משתלמת יותר כמאבטח. ״גרתי לבד עם שותף, בלי הורים, קרוב המשפחה היחדי שמתגורר שם הוא דוד מצד אמי. חוויתי עצמאות אמיתית וזו היתה קפיצת מדרגה בפן הנפשי״ הוא אומר.

לרישיון רכב נדרשת תאוריה אחת, לרשיון טיס פרטי – שבע תאוריות! ״בפעם הראשונה שעליתי על המטוס הרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון, עושה משהו למען עצמי וזה העלה לי את המוטיבציה ואת הביטחון העצמי לשמיים, עפתי על זה, תרתי משמע״.

חצי שנה אחרי שהגיע לאילת הכיר סהר את עדי, מרעננה במקור, סרן בשירות קבע. מי ששידכה ביניהן הייתה חברה משותפת. ״יצאנו לבילוי משותף ומיד כשראיתי את עדי, ידענו שיש משיכה והולך לקרות משהו. היה ערב קסום. שמרנו מספרים, ומשם התחלנו לדבר ולהכיר. היא כבר ידעה מראש על המטען שאני סוחב, כי החברה המשותפת סיפרה לה מראש, והחליטה שזה בסדר מבחינתה. כשרציתי לספר לה עד אמרה לי ׳אני יודעת הכל׳ ותמכה בי״ אומר סהר.

״זה עדיין זה לא פשוט״ הוא מודה, גם שנתיים אחרי שהחל לצאת עם עדי. ״לא קל למישהי להיות בת הזוג שלי כשיש את ולריה ברקע, היו לנו קונפליקטים בעניין הזה, עדי תומכת בצורה מלאה ומדהימה, אבל גם לה לפעמים קשה – כשהיא מבינה שקשה לי. היא יודעת שיש צל שמלווה אותי. ככל שעובר הזמן האהבה בינינו מתחזקת, האמון בינינו עמוק יותר ומה שהיה בעבר – היה בעבר, היום אנחנו אוהבים ומסתכלים קדימה. נהיה גם עצובים וגם שמחים״.

טיסת הסולו הראשונה. צילום מהאלבום הפרטי
טיסת הסולו הראשונה. צילום מהאלבום הפרטי

להתקדם הלאה

בגלל הקורונה, הועתקו לימודי הקורס של האקדמיה לטיס לשדה התעופה מחניים בראש פינה. לסהר זה הסתדר מצויין והוא חזר הביתה, להורים. ״הרגשתי בשל לחזור לכרמיאל, התבגרתי נפשית ויכולתי להתמודד עם הכל, גם עם המבטים המרחמים, בחרתי להתקדם הלאה״ הוא אומר בביטחון.

במהלך הלימודים האינטנסיביים החל בן עטר לעבוד באקדמיה בתור פקיד ובמקביל למד בקורס. שנת 2020 היתה עמוסה במיוחד – 2-3 טיסות בכל שבוע על מטוסי פייפר וססנה, ואם לא טיסות אז עבודת ניירת על הקרקע, או מבחני תאוריה. בסוף השנה שעברה ביצע סהר את טיסת הסולו הראשונה שלו וכמיטב המסורת ״זכה״ לטקס של שפיכת דלי המים הצוננים על הראש. הוא המשיך בלימודיו, השלים לימודי רשיון מכשירים וסיים קורס טיס מסחרי. בנובמבר האחרון קיבל את הרישיון. 4 שנים אחרי התאונה הנוראה ההיא, סהר מצא את מקומו וחישב מסלול מחדש.

״עדיין יש הרבה מטרות״ הוא אומר. ״אני רוצה לצבור 500 שעות טיסה כדי לעבוד בכלי טיס חד-מנועי, ברור לי שעליי לחסוך עוד הרבה כסף ולהשקיע בלימודי טיסה על מטוסים דו-מנועיים. אני רוצה לעבוד כמדריך טיסה וללמד חניכים צעירים. היה לי חלום להיות טייס בחברת תעופה, אני מתכנן את הכל בשלבים ומאמין שהכל אפשרי״.
סהר חזר על לימודי הפסיכומטרי והפעם השיג תוצאה יפה מאוד. כיום הוא לומד הנדסת אווירונאוטיקה בטכניון בחיפה.

״המשכתי והתקדמתי הלאה, אני תמיד מחפש את המטרה הבאה, שתגרום לנפש שלי להרגיש הכי טוב שבעולם, ואף פעם לא מאוחר מדי לשנות כדי להגשים את החלום, מה שצריך לעשות הוא פשוט לקום מהכסא ולהשיג את מה שאתה רוצה. לאט לאט, הכל יסתדר״ מסכם סהר באופטימיות.

קיראו עוד בפורטל זהר.נט:

כתבה מעניינת:

מסע של זהות: סגירת המעגל של לאה שגדלה בכפר ערבי ליד כרמיאל

שתפולאה שנולדה לאם יהודייה ואב ערבי, נישאה לגבר מוסלמי והביאה לעולם שלושה ילדים, סבלה מקרע …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *