השבוע הייתה לי יום הולדת. את ימי ההולדת שלי אני לא נוהגת לחגוג, משדרת לכל העולם – זכרו אותי כל יום, לא רק ביום האחד, שגם הוא משותף ללא מעט אנשים בעולם, כולל מפורסמים כמו דויד רוקפלר, ג'ורג' בוש ואנה פרנק.
וכן, נעים להשתייך לקבוצת המפורסמים האלה, אבל אף אחד מהם הוא לא האחת, היחידה והמיוחדת שאני (וכל אחד ואחת מאיתנו הוא אחד מיוחד שכזה). זה קצת גורם לי לבעיה, כי אני שוכחת להתקשר ולאחל מזל טוב לאחר, כי זה כל-כך חסר משמעות בעבורי. אותי חינכו על "שונא מתנות יחיה", כך שנעים לקבל (ולתת) מתנות כאות הוקרה אבל לא מעבר לזה. הפעם הצטיידתי כראוי "לילדת יום הולדת" בעוגה וגלידה טעימה, לכל מקרה שמישהו בכל זאת יגיע לברך. וכן, השמחה הכי גדולה בעבורי היא הברכה ולא כל מה שמתלווה אליה.
בבוקר התקשר עדי, היחיד במשפחה שיום ההולדת זה יום שממש חשוב לו. אמר מזל טוב, סיפר מה הוא מכין לי כמתנה, ואני: "מזל טוב? זה כל מה שיש לך לברך את אמא שלך?" ו"סחטתי" ממנו את ברכת המזל טוב הכי מאירה ומקורית שיכולתי לקבל.
בערב הגיע רן, עשה סיבוב במיוחד כדי להגיע אלי ביום ההולדת שלי, כמובן שאפילו לא הזכיר אותו, אבל היה כל-כך ברור שהוא בא רק כדי להיות איתי ולו במעט ביום שכל-כך חשוב לכולם לחגוג ביחד. "חגגנו" בצפייה משותפת בסרט: הרופא, סרט מומלץ ביותר שחוצה מדינות ותרבויות ולמרות מחוזות המלחמה והסבל שהוא מראה, זה אחד הסרטים עם המסר הכי אופטימי שרק יש: אם הוא יכול היה – כל אחד יכול!
בערב הזמינה אותי חברה ושמחתי שיכולתי להביא לה קצת מהמתוק המתוק הזה שנשאר לי בבית ובשפע.
למחרת הזמנתי חברה לבית קפה – ואני ממש לא אוהבת בתי קפה, פשוט כדי להביע ביום ההולדת שלי – תודה על כל מה שיש לי.
בדרך הביתה קניתי לנכדים שלי מתנות, לקראת הנסיעה הקרובה שלי אליהם. הגעתי לסטימצקי עם רשימה מדוייקת של ספרים כבקשתם ויצאתי עם קניה שאיתה הם הכי ישמחו . בין היתר קניתי להם סיפור בקוביות, שזה סיפור שנרקם על ידי כל אחד ואחת באמצעות הדמיון ובהשראת האיורים שעל קוביות המזל שלנו.
וואו איזה יום כייפי שזה היה!
יום של קבלה ונתינה וקבלה בתוך כל נתינה!