Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1447846648:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 11481
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => מלחמה
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => בעין הוליסטית / מאיה קצמן
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 60
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 407
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2015/11/שולפת-קלף-1018.jpg
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => בעין הוליסטית / מאיה קצמן
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => מלחמה
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

עת מלחמה ועת שלום

שתפו

השבוע משכתי קלף. רציתי לברר איך אני מביאה את חיי למקום אוהב יותר, קליל יותר, מהנה יותר. העזה, היה כתוב בקלף. מה? עלי באמת שאי אפשר להגיד שאני לא מעיזה. מה רוצה הקלף הזה לאמר לי? לקחתי עוד קלף: לחלום, היה כתוב בו. לחלום? אני? זה מה שאני כל הזמן עושה… מה הקלפים האלה רוצים להגיד לי?  כנראה שיש עוד תחום/ים בחיי שבהם אני לא מעזה לחלום, לא מביאה את החלום.

ואז חברה התקשרה. דיברנו על עניינים שברומו של עולם. על תעשיית התרופות, ששתינו כה מתנגדות לה.  אמרתי לה. זה הרי ברור. וזה לא התחום היחיד שבו מלעיטים אותנו במידע שגוי. בכוונת תחילה.

“בחיית, מאיה, תכתבי על זה פוסט”. לא עניתי. חשבתי, שזה לא נכון לי.  אני שנים כבר נמנעת מלהילחם על הצדק, כי להאבק זה לתת לרוע מקום. התעסקות עם הרע, מביאה רע. אני לא רוצה להיות שם. ואז כשקיבלתי את הקלף אמרתי לעצמי:  תסתכלי, את נמנעת מהפחד, מהרע.  זה לא מקום של אהבה. נזכרתי בקוהלת ובהארה שלו: “עת לפרוץ ועת לבנות… עת מלחמה ועת שלום”.

הגיע הזמן שלי לפרוץ את מחסום הנוחות. לאמר את מה שבלב, באהבה. וכאילו במקרה, כשיצאתי עם חברה לטיול השבועי שלנו יצא לנו לדבר על טיפולים רפואיים. על כמה שהתרופות מזיקות לגוף שלנו, ומועילות לחייהם של בעלי התעשייה הזאת, על זה שהן הורסות תאים בריאים וחולים כאחת, על זה שהן כלל לא מרפאות, רק מונעות את הכאב, וכשהכאב כבר לא שם – לא נטפל בבעיה שהביאה אותו, כי התרופה העבירה את הכאב.  “ריפאה” אותו, וכבר יצרה את האתגר הבא בחיינו.  אתגר הרבה יותר קשה מקודמו.

פעם ראשונה שהיא הקשיבה לי. שאלה, לא מתוך התנגדות, אלא מהרצון שלה להיפתח. להקשיב. היא סיפרה לי על החלום שלה. כשהילדה שלה היתה קטנה, ולא הרגישה בטוב, היא נהגה לשים עליה את שתי ידיה, וזה עזר.  היום כשהילדה שלה גדלה, היא אמרה לה:  אמא, יש לך את זה.  לכי ללמוד רייקי. אישה שחשבה שללמוד היא לא יכולה,  עומדת להגשים חלום.

ואני, החלטתי ללכת על זה. לכתוב את הפוסט הזה, שיהיו אנשים שלא יהיה להם נעים לקרוא אותו. פוסט שיוקיע את האלימות, את המניפולציה, את הניצול.  כנראה שהעת שלי היא עת לפרוץ.  לפרוץ כדי שאוכל לנטוע אילן בריא יותר, שלו יותר, מאושר יותר.

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *