בית / Fun / פרשת השבוע - הרב יעקב ידיד / פרשת בהר: ארץ שיש בה חיים

פרשת בהר: ארץ שיש בה חיים

א.  ארץ שזקוקה למעט מנוחה
אדם שחוזר אל ארץ ילדותו, חוזר אל הנופים שהכיר, אל הבתים שאהב, אל הסביבה שבה הוא גדל, הוא חוזר הביתה. אין הוא זקוק למדריך ומורה, הוא חוזר אל מקומו הטבעי, שם הוא מרגיש בבית. האדמה, החצר, הלבנים, כל מה שייראה בעיני אדם זר כמשהו דומם, אצלו זה חי ממש. הדברים הכי דוממים, הכי פשוטים נתפסים אצלו כמלאי חיים, הוא עצמו חי בתוכם. מי שמציץ שוב באלבום ילדותו ונעוריו, התמונות המתות הללו מלאי זכרונות חיים. הוא חוזר שנים אחורה וכל תמונה חיה לפניו, כאילו הוא נמצא בה עכשיו. כל החלוקה שבין חי לדומם תלוי בנפשו של אדם, ובדרך חייו. יש אבנים ויש אבנים, יש אבנים דוממות ומתות, ויש אבנים עם לב, אבנים בעלי עוצמת חיים.  התורה בפרשת השבוע מלמדת אותנו להתייחס אל ארץ ישראל כמציאות חיה, בעלת משמעות של עוז וחיים, ארץ שזקוקה למנוחה, ארץ שמגיבה כאשר לא מתנהגים כלפיה בהתאם. מצות השמיטה פותחת את  פרשתינו: “כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה’” (ויקרא כ”ה, ב’) כשנדייק בפסוק נבחין שהתורה לא מצווה את האדם לנוח מעבודתו, אלא מצווה על הארץ לנוח מעמלה, הארץ שובתת. חפצים דוממים אינם זקוקים למנוחה, ובוודאי אינם שובתים, למזלנו, ובכל זאת הארץ אחת לשבע שנים זקוקה למנוחה. לא כל ארץ, רק ארץ ישראל. ארץ מיוחדת שיש בה עוצמת חיים, וככל בעלי החיים היא זקוקה למנוחה.

ב. ארץ שיודעת להקיא
תופעה ארצישראלית זו, מוכרת לנו גם מפרשיות אחרות. כשהתורה מזהירה אותנו מלהיטמא באיסורי עריות, בסוף פרשת אחרי-מות, היא כותבת בסיכום הפרשה: “אל תיטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם. ותיטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה ותקיא הארץ את יושביה” (ויקרא י”ח, כ”ד -כ”ה). אם נדקדק שוב נבחין: לא כתוב שהקב”ה מגלה אותנו מהארץ, אלא שהארץ מקיאה אותנו מתוכה. ארץ רגישה ומיוחדת זו, לא יכולה לסבול מציאות רוחנית פגומה ולכן היא עצמה פולטת החוצה את מי שאינו ראוי לשבת בתוכה. וכך כותב הרמב”ן בפירושו לויקרא שם: “והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה, ולא תסבול עובדי עבודת גילולים ומגלים עריות”. הארץ עצמה איננה סובלת אותם, יש לארץ זו כוחות חיים פנימיים, היא עדינה ובעלת רגישות גבוהה שכל מי שלא מתאים לרוחה אינה יכולה לסבול אותו במחיצתה. מכאן למדנו נקודת זכות נפלאה על כל יושבי ארצינו, שהרי כל מי שנשאר בארץ, כנראה מספיק ראוי כדי שלא תקיא אותו הארץ מתוכה. למדנו אם כן, שארץ ישראל איננה רק חבל טריטוריה גיאוגרפי, אלא מהות פנימית של חיים, הבאים לידי ביטוי בצורה דוממת, אולם הם בעלי הופעות חיים של שביתה והקאה.

ג. קביעת החודש דוקא בארץ
הרמב”ם כשמונה את תרי”ג המצוות, מביא ומרחיב את מקומה של ארץ ישראל במצוות קידוש החודש. וכך כותב הרמב”ם במצוות עשה קנ”ג: “שציונו יתברך לקדש חודשים ולחשב חודשים ושנים . וזו היא מצות קידוש החודש. והוא אומרו יתעלה החודש הזה לכם ראש חודשים… אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין הגדול לבד, ובארץ ישראל לבד”. אף על פי שאת קידוש החודש על פי הירח או על פי החשבון ניתן לכאורה לעשות בארץ ישראל כמו בחו”ל, שהרי הירח ניכר בכל מקום, וחשבון ודאי ניתן לעשות בכל מקום, בכל זאת מצוה זו נעשית רק בארץ ישראל או מכח בית הדין הגדול שבארץ ישראל. קביעת החודשים משמעותית מאד לגבי כל חיי הישראלים באשר הם. שהרי לפי ראש החודש יחול חג הפסח, או שבועות או יום הכיפורים, הכל תלוי בספירת הימים והחשבון המתחיל בראש החודש. מי שיקבע ראש חודש שלא בזמנו הרי הוא גורם שינוי בספירת כל הימים וכל המועדים. אחריות כזו ניתנת רק לבית הדין הגדול, ורק בשבתו בארץ ישראל. והרמב”ם מיד ממשיך ומבאר מדוע.

ד. עם שלא עוזב את ארצו
וכך כותב הרמב”ם: “ואני אוסיף לך ביאור: אילו אפשר דרך משל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל…” קובע הרמב”ם כי לא יתכן לעולם כי ישראלים יעלמו לחלוטין מארץ ישראל. מאז כניסתינו לארץ בימי יהושוע, לא נעזבה הארץ מיושביה היהודים לחלוטין, ותמיד יישארו בה יהודים, אפילו מעט אבל נשארים ונצחיים בה. מציאות החיים של האומה הישראלית טבועה על יסוד הקשר הפנימי שלה לארץ ישראל. רק כך ניתן להבין את פשר הגעגועים העזים של העם כשנמצא בגלותו אל ארץ מכורתו. כמה שירים וכמה תפילות ותקוות מילאו תמיד את חיי היהודי בגלותו, ותמיד בתקווה עזה של “לשנה הבאה בירושלים”. כך מסתיימת כל שמחה כל חתונה, וכל תפילה.  התיקווה לחזור לארץ שפיעמה בלבבות ההומים בכל אורך גלותינו נובעת מקשר פנימי ועמוק המחבר חיבור של חיים בין העם לארצו. הרמב”ן מזכיר כי קשר זה הינו הדדי, גם הארץ זוכרת ושומרת אמון לבניה, שכל זמן שאין בניה עליה היא שוממה ואינה נותנת פירות לעם אחר. גם הארץ שומרת אמונים לבני ישראל.

ה. קשר העם והארץ לא ינתק
נחזור לפרשתינו, התורה מצווה אותנו בשמירת השבת, אחר כל שישה ימים באה השבת, ובה אנו שובתים ממלאכה וחוזרים לעצמיותינו ולכוחותינו. לאחר כל שש שנים באה שבת לארץ, הארץ חוזרת לעצמה ולכוחותיה. וכך מסביר הראי”ה קוק זצ”ל בהקדמה לספרו שבת הארץ העוסק בדיני שמיטה: “וכשם שנאמר בשבת בראשית שבת לה’, כך נאמר בשביעית שבת לה’. סגולת הארץ וסגלת האומה מתאימות יחד. כשם שהאומה היא מיוחדת להרוממות האלוקית במעמקי חייה, כך הארץ, ארץ ה’, היא מכשירה את העם היושב עליה בנחלת עולמים…” יחס מיוחד יש בין העם וארצו, העם כשנמצא במקומו הטבעי בארץ ישראל, הוא חי יותר, ערכי יותר, מסוגל יותר. הוא נושם את האוויר המתאים לו, הוא חי לפי סדר טבעו, כוחותיו עימו, והוא פורץ ופועל. חלילה כשעם ישראל גולה הוא חסר חיים, חסר כוחות, נתון לביזה וללעג, “מלכה ושריה בגויים אין תורה”, אין תורה לעם ישראל בגלותו, חסרה הרוח הפנימית, עמוד השדרה הרוחני הגנוז באוירה של ארץ ישראל. כשם שברור שכל צמח זקוק לאקלים הטבעי שבו מתאים לו לגדול, כך ברור שהמקום הטבעי לישראל לגדול בו הוא ארץ ישראל, ורק שם הוא יכול לגדול ולהתפתח.

שתפו

כתבה מעניינת:

פרשת השבוע פרשה מעודכן 2018

פרשת משפטים: הצדק והצדקה

בס״ד בכל יום בתפילת עמידה אנו מהללים את הבורא על היותו דן בצדק ומנהיג העולם …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

SHOP NOW
close-link