Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1449156398:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 11727
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw] => Array
        (
            [0] => שילטון
        )

    [_yoast_wpseo_title] => Array
        (
            [0] => שליטה, שליט, שלט ושילטון
        )

    [_yoast_wpseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => בעין הוליסטית / מאיה קצמן
        )

    [_yoast_wpseo_linkdex] => Array
        (
            [0] => 68
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 397
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2015/12/אשה-מתפלת-תפילה.jpg
        )

    [rank_math_title] => Array
        (
            [0] => שליטה, שליט, שלט ושילטון
        )

    [rank_math_description] => Array
        (
            [0] => בעין הוליסטית / מאיה קצמן
        )

    [rank_math_focus_keyword] => Array
        (
            [0] => שילטון
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

שליטה, שליט, שלט ושילטון

שתפו

שליטה. שליט.  שלט.  שלטון. מאוד קשה לי איתם.  במיוחד כשאני מרגישה שמישהו מנסה לשלוט בחיי.  במצבים כאלה אני מייד מתקיפה או בורחת, תגובה שמתאימה לרגע של הישרדות. ואני שפיתחתי רגישות מדהימה  לשליטה, משתמשת בה בעצמי.  מתכננת מראש, לוקחת מרווחים של זמן ומקום – ומה זה אם לא שליטה?

כל החיים שלנו מלמדים אותנו לשלוט. לשלוט ברגשות, לשלוט בסיפוק  מיידי. ונכון, זה לא פעם עוזר, ברגע של מצוקה גדולה, אבל אחר-כך כשאנחנו כבר במקום אחר, צריך ורצוי לשחרר, ואני שכל כך מאמינה שמה שבא הוא מבורך ואם זה מתאים – הכל יתאים את עצמו, מוצאת את עצמי עדיין מתכננת, עדיין ממשיכה את הדפוס הזה של השליטה, שליטה בזמן.

וכשאני עיוורת הגוף שלי מזמן לי הזדמנויות לפעמים פחות נעימות, כדי לשחרר עוד משהו מחיי.  בסוף השבוע לאחר שסיימתי את כל המחוייבות שלי, הגיעה המתנה – שלשול אינסופי וחולשה שהשאירה אותי בתוך המיטה.  ומתוך אותה החולשה הבנתי:  רציתי לעזור למישהו והרצון לעזור הפך מהר מאוד לעבודה. נכון שנהניתי לעשות מה שבין כה וכה רציתי והיה בעל משמעות בחיי, ויחד עם זה לקבל פיצוי כספי על הנתינה שלי, אבל מלכתחילה הוא נועד להיות נתינה – נקודה.  לא משהו שנמדד בכסף.  צורך שלי לסגור עניין ולהשאיר אותו נקי.

קמתי בבוקר הרבה יותר נקייה, אבל כל-כך חלשה. והדבר הראשון שעשיתי שוב תכננתי. תכננתי לעזור לחברה. שוב שמרתי לעצמי מרחב של זמן, שוב הגעתי מהמקום של הרוצה והחלפתי אותו בצריכה. במקום של עוצמה אין סיבה לתכנן – הכל זורם, עובדה, לא היתה לי שום בעיה לבטל שיעור עם תלמידים שאני יודעת שמאוד אוהבים אותי וזקוקים לי, אבל כאן כשהייתי כל-כך חלשה וידעתי שצריך – הזדקקתי שוב לתכנון מראש.  לידיעה שבשעה 12:00 אני רוצה  לצאת מהמקום הבטוח שלי – הבית, כדי לאפשר למישהי אחרת לפרוץ אל עוד שלב קטן קדימה.

השלב הראשון בכל תהליך היא המודעות.  השלט,ללא השלט, לעד כמה אני עדיין שולטת בחיי, לא הייתי יכולה לשחרר עוד משהו שנדבק בהם מעבר שכבר מזמן לא קיים בהם.

ואני מביטה ברגל ולא מאמינה, איך נפיחות של שנים, כך פחתה לה, מיום אחד של נקיון גופני. אולי אני לא צריכה לחכות לגוף שיזעק הצילו ומידי פעם בפעם לתת גם לגוף להתנקות, לאפשר לעצמי להיות חלשה, להרגיש רגע של חיבוק, רגע של קבלת האהבה המקיפה אותי בכל רגע, בכל מקום, בכל מצב.

כתבה מעניינת:

שתיין צילום אילוסטרציה: Pixabay

קמצן, מתלהב או חבר אמת: איזה סוג של שתיין אתה?

שתפוכמו חבר אמת, אלכוהול תמיד נמצא שם: כשעצוב, כששמח, במסיבה הכי שווה ובאירוע המרגש ביותר. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *