זהר.נט חדשות כרמיאל
ביקשנו מכם לשתף אותנו בחוויות וזכרונות ממלחמת לבנון השניה. הנה מה ששיתפתם וסיפרתם לנו:
מאיה קצמן: "עם האזעקה הראשונה עזבתי את כרמיאל, עיר שבה גדלו ילדיי, אבל אני לא הרגשתי בה בית. השארתי חלון פתוח מחשש להדף והייתי בטוחה כמו רבים אחרים שתוך יומיים שלושה אני שוב חוזרת. כשהתחילו הטילים לנחות על העיר, אני יום יום הלכתי לחוף הים ישבתי מול הגלים שבאים והולכים, והרגשתי כאילו שאני בעולם אחר, ביקשתי שאיכשהו כבר ימצא הפתרון להשכנת השלום, אבל הוא בושש לבוא. כולם פתחו בפני את דלתות בתיהם וזה היה נחמד, אבל עם הזמן כל כך התגעגעתי לבית שלי. ודווקא במקום המרוחק הזה, שהחיים בו התנהלו כאילו אין מלחמה, דווקא שם הרגשתי, כמה שאני מחוברת אל העיר שלי, אל הבית שלי. חזרתי רק לאחר שהמלחמה הסתיימה. פתחתי את דלת הבית ולא האמנתי למה שעיניי ראו. יונים מצאו בביתי משכן של שלום וחירבששו לי את כל הסלון. ואני כל כך שמחתי שיונות שיותר מכל מסמלות בעבורי את השלום, מצאו בביתי את הבית הבטוח שלהן. וזו היתה הזדמנות מופלאה להיפטר מכל הרהיטים הישנים שאותם כבר לא רציתי בביתי. מאז כל מי שנכנס אלי הביתה, אומר: וואו איזו אנרגיה טובה שיש כאן. ואני מודה לתקופה הקשה הזאת שעברה על כרמיאל, העיר שלי, וקרקעה אותי לבית ולמקום שאני כל כך אוהבת".
בת שבע ארוש: “הייתי בעבודה כשזה התחיל, זה נפל במג’ד אל כרום. כולם רצו הביתה, נשארתי לבד. נסעתי הביתה. המלחמה החלה ביום חמישי בסביבות הצהריים והמשיכה במוצאי שבת. נסענו למרוקו וכשחזרתי המלחמה המשיכה, הגענו הביתה בשעה 12 בלילה, בשעה 6 בבוקר הייתה אזעקה, נפלו טילים. לאחר מכן עשיתי ניקיון יסודי, בעלי הלך לקניות, התחלתי לבשל לשבת והבת שלי באה עם הילדים ופתאום הייתה אזעקה בשעה 2 בצהריים, נכנסנו לממ”ד. הלכתי לכבות את הגז, פתאום שמענו נפילה לידנו, ברחוב הארזים. כל הרסיסים של הטיל עפו למרפסת שלי וגם הדלת ניזוקה. החלטנו לנסוע לאחי בצור נתן, עשינו שם שבת וביום א’ הייתי צריכה לחזור לרווחה כי שם זה היה מוקד לציבור ולכל הנצרכים שהיו זקוקים. סחבתי איתי את בעלי, שלא ישאר לבד. היה קשה מאוד וגם בתי הייתה בהריון מתקדם. ממש לא סימפטי”.
בני עזרן: ”בפרוץ המלחמה התפקיד שלי היה פקח וטרינרי. כאשר התחילה המלחמה, בכל טיל שנפל באזור מגורים הוקפצתי לשם, במיוחד באיזור הווילות כי היו שם בעלי חיים בדירה או בגינה ופיניתי אותם למקום בטוח. ביום השני של המלחמה, ברחוב שדמה, היה כלב לברדור לבן וחמוד שהבעלים שלו נסעו מחוץ לעיר והשאירו אותו סגור בלי מים ובלי אוכל. אחד השכנים עזר לי בסולם 5 מטר, עליתי לבית וחילצתי את הכלב מהדירה. הלברדור המסכן רעד כולו. אחרי טיפול הכלב עבר לפנסיון באיזור מעלות עד שהבעלים הגיעו לקחת אותו.
ברחוב מצפה נוף נפל טיל על אחד הבתים, בנס לא היו דיירים במקום, אבל בין ההריסות מצאתי כלובים של ציפורים נדירות ויפות. ברחוב יסמין נפל טיל על הדירה, כלב נלכד בדירה וחולץ.
בתפקידי כפקח באיזור, אחרי כל נפילה דאגתי למנוע ביזה בבתים, כגון פריצות וגניבות חפצים. שמרתי על קשר רציף עם המשטרה כדי לשלוח סיורים קבועים במקומות שבהם אירעו נפילות. לכל נפילה בעיר הגענו כל הפקחים, בראשותה של רונית עייש, שדאגה לנו כמו אימא מכל הבחינות, כלכלה ומנוחה לכל פקח. זו דוגמא למנהלת מחלקה. בכל פעם ראש המינהל דוד מלכה היה פוגש את הפקחים ומשבח אותנו. זה היה נותן לנו כוח להמשיך. אנחנו מעולם לא ביקשנו מדליות או תעודות הוקרה, אנחנו מייצגים את התושבים ואת העיריה פה, אנחנו נמדדים כיצד אנחנו מתפקדים בשעת חרום”.
אלון ליברמן: “אני הייתי בן 6, הייתי צריך לעלות לכיתה א’ ללכת למכינה של כיתה א’. אני הייתי בחופשה בטבריה ואז ביום שבת, ביום האחרון של החופשה, נפל טיל על המלון… ואז חזרנו לכרמיאל ונפל טיל ליד הבית שלי. היתה מלחמה מפחידה, זה מה שאני זוכר”.
ענת ונינו: “היינו בנופש בזכרון יעקוב ונקווה שלא יהיו מלחמות יותר”.
אילנית מזרחי: “אני השתחררתי מהצבא בסוף יולי ולא קיבלתי חופש בגלל המלחמה”.
רינת רבין זובקוב: “הייתי בראיון עבודה למשביר, מיותר לציין שלא צלח. ואז בהמשך חגגתי יום הולדת במקלט”.
את המלחמה תיעדו אשי טאוב וצוות ktvzzz הטלוויזיה הקהילתית של כרמיאל, התוצאה: סרט המנציח את התקופה ההיא בצורה האותנטית ביותר.
אלכס נימוי צילם קליפ מיוחד מתמונות שתיעד במהלך המלחמה:
עם האזעקה הראשונה עזבתי את כרמיאל, עיר שבה גדלו ילדיי, אבל אני לא הרגשתי בה בית. השארתי חלון פתוח מחשש להדף והייתי בטוחה כמו רבים אחרים שתוך יומיים שלושה אני שוב חוזרת. כשהתחילו הטילים לנחות על העיר, אני יום יום הלכתי לחוף הים ישבתי מול הגלים שבאים והולכים, והרגשתי כאילו שאני בעולם אחר, ביקשתי שאיכשהו כבר ימצא הפתרון להשכנת השלום, אבל הוא בושש לבוא. כולם פתחו בפני את דלתות בתיהם וזה היה נחמד, אבל עם הזמן כל כך התגעגעתי לבית שלי. ודווקא במקום המרוחק הזה, שהחיים בו התנהלו כאילו אין מלחמה, דווקא שם הרגשתי, כמה שאני מחוברת אל העיר שלי, אל הבית שלי.
חזרתי רק לאחר שהמלחמה הסתיימה. פתחתי את דלת הבית ולא האמנתי למה שעיניי ראו. יונים מצאו בביתי משכן של שלום וחירבששו לי את כל הסלון. ואני כל כך שמחתי שיונות שיותר מכל מסמלות בעבורי את השלום, מצאו בביתי את הבית הבטוח שלהן. וזו היתה הזדמנות מופלאה להיפטר מכל הרהיטים הישנים שאותם כבר לא רציתי בביתי.
מאז כל מי שנכנס אלי הביתה, אומר: וואו איזו אנרגיה טובה שיש כאן. ואני מודה לתקופה הקשה הזאת שעברה על כרמיאל, העיר שלי, וקרקעה אותי לבית ולמקום שאני כל כך אוהבת.