זהר.נט חדשות כרמיאל
א. תפילין זה לא רק בר – מצוה
ישנן מצוות בתורה שכמעט ולא יוצא לאדם המודרני להיפגש בהן, כמה אנשים מכירים את מצוות ראשית הגז, או פדיון פטר חמור, חלקנו אף לא זכה לשמוע ולהכיר את המצוות הללו. אבל מצוות תפילין מוכרות הרבה יותר, זהו סמל בר המצוה, הילד שגדל והפך לנער מתחיל לקיים מצוות כחייב, והמצוה הראשונה אותה לא היה רשאי לנהוג כקטן והוא זוכה לה כגדול היא מצוות תפילין. אבל תפילין אינם רק סמל לבר המצוה, זהו סמל יהודי מובהק. גם בברית המילה נהוג במקומות רבים שהאב עטור בתפילין מכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו. תשעה באב מתייחד בכך שמניחים בו תפילין רק במנחה, ראש חודש אנו חולצים את התפילין באמצע התפילה לפני תפילת מוסף. והמחלוקת לגבי הנחת תפילין בחול המועד, שבארץ ישראל לא נהגו, ובחו”ל כן, ועוד ועוד. תפילין היא מצווה יומיומית, כך פותח אדם מישראל את יומו, לבוש בציצית ועטור בתפילין, תפילין של יד ותפילין של ראש, מתפלל לאלוקיו, ורק אחר כך מתחיל את שגרת יום העבודה שלו. סיפורים רבים יש בדורות ישראל על תפילין מיוחדות, על ההקפדה להניח תפילין גם בשעות לחץ ופחד, על תפילין ששרדו גטאות ושמדות, על קדושת התפילין שהצילה את בעליה. בפרשת השבוע שלנו נזכרת לראשונה מצוות תפילין:”והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך…” (שמות י”ג, ט’), “והיה לאות על ידכה ולטטוטפות בין עיניך…” (שמות י”ג, ט”ז). נעסוק השבוע בס”ד בניסיון להתבונן במצוות תפילין.
ב. המצוות שלפני היציאה
רוב רובן של מצוות התורה ניתנו במדבר סיני, במהלך נתינת התורה ובמהלך ארבעים שנות המדבר, אולם חלקן של המצוות ניתנו עוד קודם היציאה ממצרים. וצריך להתבונן מדוע, מה היתה הדחיפות לתת אותן עוד קודם היציאה ממצרים, האם היציאה תלויה בהן? חלק מהמצוות אמנם עוסקות בכל הקשור לקרבן פסח ולחינוך הבנים סביב פסח, ולכן היא נמצאת כאן בפרשת יציאת מצרים אבל חלקן לא, ואחת מהמצוות הללו היא מצוות תפילין, שלכאורה אין לה קשר כלל עם יציאת מצרים והמיוחד במצוות התפילין היא שהיא כפי שראינו חוזרת פעמיים בפרשתינו. אם כן צריך להתבונן: למה היה חשוב להזכיר את המצוה הזו קודם שיוצאים ממצרים, ולמה צריכה המצוה להיכתב בין מכת בכורות ובין היציאה ממצרים עצמה, ארבע פרשיות יש בתפילין שלנו ושתיים מהן פרשת “קדש לי כל בכור”, ופרשת “והיה כי יביאך”, מופיעות בפרשתינו, וצריך לעמוד על שורש הדבר.
ג. המצוה הקושרת את הגוף
בפסוק הראשון המזכיר את מצות תפילין בפרשתינו אנו מוצאים טעם למצווה: “והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה’ בפיך” – ובטעם המצוה כתב בספר החינוך: “לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות, כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב, כסוס כפרד אין הבין, אם לא הנפש שחננו האל, תמנענו לפי כוחה מן החטא”. כלומר: הגוף מושך אותנו אליו, למלא את סיפוקו החומרי, אוכל ושתיה ושינה והנאה. הנפש מושכת אותנו כלפי מעלה למלא את הצורך הרוחני ולהגביל את הגוף, לחיות למען ערך, להגות בדברי חכמה, לעזור לאחרים, על מנת שחיינו יהיו ערכיים יותר. במאבק בין שני הכוחות הללו בתוך האדם זקוקה הנפש לעזרה בעבודתה על הגוף, כי באופן טבעי הוא מושך חזק יותר, ולכן באות בתורה כמה מצוות המזכירות לאדם מדי יום ובנקודות שונות בתוך היום את חובתו לנפשו, חובתו לאלוקיו. “ורצה המקום לזכותנו אנחנו עם הקודש וציונו להעמיד שומרים גיבורים סביב לה, והם: שנצטווינו לבל נפסיק מדברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותנו, ומזוזה בפתחנו והתפילין בידנו בראשנו…” (מצוה תכ”א) . במצות תפילין אנו באים לקשור את הגוף, ולחבר אותו עם עולמנו הרוחני, לא כדי להגבילו לחינם, אלא להעמידו נכון ביחסו אל הנפש. ולפי זה נזכרה מצוה זו עוד קודם יציאתם ממצרים, כדי שהחירות שזוכים לה ישראל לא תהיה חירות סתמית, חופש לשמו, אלא לחירות למען מטרה עילאה ומרוממת, חירות הקשורה לעולם הרוחני של ישראל, לצאת ממצרים כדי לזכות להיות עבדי ה’, לקשור את העולם החומרי בעולם ערכי ורוחני.
ד. דבקות התורה בגוף
כדאי להעמיק יותר בדברי ספר החינוך, מעבר לצורך לשמור על האדם, ולשמור על עולמנו הרוחני שיהיה קשור בעולם הרוחני, חושפת מצוות תפילין צד עמוק עוד יותר, וכך מסביר הראי”ה קוק זצ”ל בספרו “חבש פאר” העוסק כולו בסוגיות התפילין: “ והנה בדבר סגולת התפילין כבר כתבנו במקום אחר שהיא מה שמפורש בתורה : למען תהיה תורת ה’ בפיך – דהיינו דביקות התורה בגוף, שלכאורה רק השכל של האדם מקבל אור הנהגתה, והגוף על עומדו עומד, להתאות ולכעוס ולכל דבר שאינו ראוי, כי ממנו כל חיסרון… על כן ההכרח שתהיה קדושת התורה מעורבת ממש במזג הגוף, עד שתהיה ההמשך אחרי הנהגת קדושת התורה – הנהגה טבעית..” כשנתבונן בדבריו נגלה שיש אופן יותר מעולה מתיזכורת קבועה לנו שהנפש נמצאת, התפילין לא באו רק כדי שלא נשכח את הנפש, התפילין באו לחבר באמת את הגוף עם הנפש. התפילין מונחות על הגוף, וקשורות בגוף, ואסור להניחם על הבגד או על משהו החוצץ מהגוף, הם מקדשות בנו את הגוף שלנו, הופכות את החומר שבנו להיות מעודן יותר וחומרני פחות. עכשיו אין צורך בתיזכורות, עכשיו הכל חי בערך אחר גדול יותר ומרומם יותר. וזוהי משמעות “תורת ה’ בפיך” – בפיך ממש, הפה העסוק באכילה, ובדיבור גם הוא מתקדש, גם הוא מתרומם.
ה. “עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ”
תפילין חייבים בהם בארץ ובחוץ לארץ, ונוהגות בכל ימות החול בכל מקום בעולם. ובכל זאת תלה הכתוב את המצוה הזו בביאתם לארץ. כך נפתחת הפרשה השניה של תפילין הנמצאת בפרשתינו: והיה כי יביאך ה’ אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך…והיה לאות על ידך…”. והגמרא במסכת קידושין שואלת מדוע תלה הקב”ה את מצות תפילין בביאתם לארץ? ועונה שאמנם המצוה נוהגת ם בחו”ל, אך הובטחנו: “כדתני רבי ישמעאל, עשה מצוה זו שבשבילה תיכנס לארץ” (קידושין ל”ז). והמפרשים מתלבטים מה במצות תפילין גורם את זכות ארץ ישראל? ואולם לפי מה שראינו קודם ניתן להבין: ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, היא הארץ שבה מתחברים חיי החומר עם חיי הרוח. מצד אחד הכל מתנהל כאן על פי הטבע, חורשים זורעים נוטעים, עובדים ומתפרנסים על פי מערכות הטבע, כבכל העולם. ומצד שני זו הארץ שבה המקדש והנבואה, ובה מקור הקודש, ועליה השראת שכינה קבועה, “ארץ אשר תמיד עיני ה’ אלוקך בה”. כדי להיכנס ולהתקיים בארץ אנו צריכים לחבר את חיי הרוח עם חיי החומר יחדיו. מה שעושה היחיד בתפילין עושה האומה בארץ ישראל. ומה שמביא אותנו לארץ ישראל, לקיום ולהתרחבות בה זוהי היכולת לחיות בשני העולמות הללו יחדיו. נזכה לתפילין המחברות אותנו פנימה לעולמנו הרוחני, ונזכה לשלמות החזקתינו בארץ ישראל, שבת שלום.
