זהר.נט חדשות כרמיאל
א. מה בין רוח למשפט?
נכנס אדם זר לבית המדרש, שומע קול המולה של לומדים. שומע הוא את הוויכוחים הסוערים, רואה את להט ההתדינות בתוך בית המדרש, את הדעות השונות והסותרות זו את זו, זה מקשה וזה מתרץ, זה מביא סיוע ממסכת זו, וחברו מקשה ממסכת אחרת, אלה מדייקים היטב בלשונם של ראשונים, ואחרים מעיינים בספרי הדורות האחרונים. כשמנסה העומד מבחוץ לדעת על מה כל ההתדינות הסוערת הזו, ימצא לפתע שהם עוסקים בבעיות הקיימות בכל המרחב המשפטי. מי שהזיק לחברו ברשלנות, מי שחפר בור או שם מכשול כלשהו ברשות הרבים, זה ששפך מים וגרם להחלקה, וחברו שהרכב שלו התדרדר ופגע ברכב אחר. שלל דוגמאות שכולם עוסקות בהבט הפשוט של חיים בחברה. ולא רק בתחומי הנזיקין, גם בתחומים של קביעת בעלות על נכסים, קנייני שטרות, הלוואות ודיני שומרים, שומר בחינם או שומר בשכר, דיני מי ששאל חפץ מחברו והחפץ נגנב או אבד ועוד. ולא רק בתחומי משפט הממון, גם בתחומי האישות, קידושין וגירושין, ייבום וחליצה, פרטי דינים רבים, ועוד לא דיברנו על הלכות שבת והלכות ציצית ומילה וכשרות המאכל ועוד. פרשת השבוע שלנו פותחת בפנינו צוהר אל משפטי התורה. עשרת הדיברות עסקו בכללים, עכשיו יורדת התורה לפרטי החיים, מדריכה אותנו בתוככי החיים איך לפסוק ואיך לנהוג בהם מתוך עולמה של תורה. זהו ייחודה של תורת ישראל, היא איננה מתחמת את עצמה בעולם התיאולוגי בלבד, היא כוללת הכל ומתרחבת על פני הכל, בהיותה תורת בורא הכל. אין דת בעולם שיש לה משנה סדורה בהלכות אבידה, בהלכות הלוואה או בהלכות נזקי ממון. ייחודה של תורת אמת היא בהיותה מרוממת את כל חלקי החיים, על כל פלגיהם וכל מורכבויותיהם.
ב. יסוד העולם – הדין
המשנה במסכת אבות (פ”א משנה י”ח): “רבן שמעון בן גמליאל אומר: על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום”. העולם עומד על הדין, כלומר קיומו של עולם תלוי בשמירה על חוקי המשפט שלו, אם חלילה הדין והמשפט לט יישמרו, לא יהיה ניתן לחיות בעולם. ובמקום אחר מרחיב יותר: “אמר רשב”ג אל תהי מלגלג בדין שהוא אחד משלשה רגלי העולם, למה ששנו חכמים על שלשה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, תן דעתך שאם הטיתה את הדין שאת מזעזע את העולם שהוא אחד מרגליו. רבנן אמרי קשה הוא כחו של דין שהוא אחד מרגלי כסא הכבוד מנין (תהלים פט) צדק ומשפט מכון כסאך חסד ואמת יקדמו פניך, אמר הקב”ה הואיל וכך עונשו של דין קשה הוו זהירין מנין ממה שקרינו בענין שופטים ושוטרים (דברים רבה (וילנא) פרשה ה ד”ה א שופטים ושוטרים). עולם שיש בו הפקרות ואין יכולים לכפות את הדין ולהגביל את הרשע, הוא עולם מושחת שבני אדם לא יכולים להתקיים בתוכו. ולכן צריך לדקדק בדין, ולתבוע את הדין ולעמוד על קוצו של יוד כדי לצדוק בדין, ומצות עשה היא להעמיד דיינים בכל עיר כדי שיקבעו את הדין, ומעלתם גדולה כפי שאומר המדרש: “ללמדך שכל דיין שמוציא דין לאמתו מעלין עליו כאילו נעשה שותף [עם הקב”ה] במעשה בראשית, כתיב הכא מן הבקר עד הערב, וכתיב התם ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (בראשית א ה), וכל כך למה. לפי שמעמיד את העולם, כדתנן על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, וכל מי שדן דין אמת אפילו שעה אחת ביום כאילו יושב ודן כל היום כולו, (שכל טוב (בובר) שמות פרק יח ד”ה יג).
ג. הצדק והצדקה
בכל יום בתפילת עמידה אנו מהללים את הבורא על היותו דן בצדק ומנהיג העולם בצדק. וכך אנו מבקשים גם על עצמנו: “השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה…. וצדקנו בצדק ובמשפט”. בקשה זו היא ביטוי לכמיהתינו שיחזור העולם לתיקנו, כשהקב”ה מנהל אותו בגלוי, והצדק נראה בו מכל פינה, עולם המושתת על צדק ועל אמת שבו הכל בא במידה מדוקדקת ישרה וצודקת. אולם סיומה של הברכה לכאורה שונה קצת: “ברוך אתה ה’ מלך אוהב צדקה ומשפט”. משפט וצדק זהו טבעה של ברכה זו, אך מה עושה שם הצדקה? הבדל גדול יש בין צדק וצדקה, צדק הוא עמידה על עיקרון מוסרי נעלה, על דקדוק הדין, ואילו צדקה היא “לפנים משורת הדין”, שלא לפי ההתחייבות המדוייקת של הדין. מדוע , אם כן, מחברים אנו בין שני המושגים צדק וצדקה? מה ניתן ללמוד מכך על הלשון העברית, לשון הקודש, המחברת בין שני המושגים הנראים לכאורה הפוכים זה מזה וסותרים זה את זה? האם בתוך עולם של דין מדוקדק יש מקום לצדקה? האם הצדקה, למרות היותה מידה נעלה, איננה סותרת את עולם הדין המחוייב כל כך למושגים מוחלטים? האם בתוך עולם הדין יש מקום להתחשב גם במה שהוא לפנים משורת הדין והצדק?
ד. משפט וצדקה
מצאנו את היחס בין שני המושגים הללו בפסוק אחד: “ועוז מלך משפט אהב אתה כוננת מישרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית” (תהלים צ”ט ד’). ובפירוש המלבי”ם שם מבאר שאכן יש מדריגה גבוהה של הנהגת אלוקים המושתת על הצדק המדוייק ומשולבת בחסד האלוקי, וזו נהנגת ה’ המיוחדת לישראל. הרב קוק זצ”ל בעולת ראי”ה מסביר, שאמנם הצדק האלוקי הוא מדוייק ותובע את השלמתו העליונה על כל דבר ודבר. אין פשרות בעולם הצדק, כל דבר עומד לדין, וכל דבר שאיננו עומד באמת המידה של הצדק נתבע לתיקון ושינוי. התורה איננה מתפשרת, “וכל האומר הקב”ה ותרן – יוותרו מעיו”. אמות המידה האלוקיות המוחלטות הן הנורמות של יושר מוחלט. אולם הרב מסביר כי הופעת הצדק מדורגת ומותאמת לסדר חיי האדם, וזוהי הופעת הצדקה. הצדקה היא היכולת של החיים להביא לידי ביטוי באמות מידה אנושיות את הצדק האלוקי המוחלט. אמנם אין שום פשר בדין, והוא יתבע והוא יצא אל הפועל בשלמותו המקורית ללא שום רבב או ויתור כלשהו, אך דרך הופעתו בעולם תהיה בצדקה – בהתאמה ליכולת האנושית לקבל אותו. לכן מתחברים יחד הצדקה והמשפט, לא כמושגים סותרים אלא כמשלימים זה את זה שביחד הם מביאים את הגודל האלוקי לידי ביטוי.
ה. המבין אל כל מעשיהם
אולי ניתן ללמוד בפרשתינו רובד נוסף בחיבור שבין צדק וצדקה: כשהתורה דנה בפרשתינו בדיני גנבים וגנבות מחלקת התורה בין עונשו של מי שגנב ונתפס בגניבתו, ובין מי שגנב ומכר את גניבתו, וההבדל ביניהם הוא גדול מאד, גנב שנתפס משלם כפל, כלומר גנב רכב משלם שווים של שני רכבים וכן הלאה. אולם אם מכר את הרכב שגנב משלם פי ארבעה ממה שגנב: “כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמישה בקר ישלם תחת השור, וארבע צאן תחת השה” וצריך להבין: מה ההבדל בין זה שגנב בלבד, ובין זה שהספיק גם למכור את גניבתו? מדוע גנב משלם פי שניים ואילו מכר גניבתו משלם פי ארבעה או חמישה? מסבירה התוספתא (ב”ק פ”ז): אמר רבי עקיבא: מפני מה אמרו אם טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמישה? מפני שנשתרש בחטא”. כתוב כאן יסוד רוחני חשוב: גם בדיני נזיקין, וגם כשאנו עוסקים בהלכות תשלומי גניבה, הדין כולל בתוכו גם את הרגישות הגדולה לנפשו של החוטא. לא באנו רק להעניש את החוטא, באה התורה לתקן את מציאות חטאו, וירדה לסוף מציאותו, וגילתה שגנב אמנם נפל אך לא נשתרש בחטא מספיק שישלם פי שניים, אך מי שנשתרש בחטא מצבו עגום הרבה יותר, הוא מוכרח לשלם יותר כדי להזדעזע יותר, כדי להביא שינוי אמיתי במצבו. זהו אולי החיבור בין צדקה למשפט, כאן באה לידי ביטוי הצדקה האלוקית עם נפש החוטא, לתקנו ולרוממו.
