בכל בוקר הוא היה ניגש אל עץ התפוח הניצב לו זקוף בשדה הסמוך לביתו, קוטף לעצמו מפריו האדום ונוגס ממנו להנאתו. האמרה כי ‘תפוח ליום מרחיק את הרופא’ הייתה נר לרגליו, הוא היה מקפיד לאכול מן העץ מדי יום ביומו ולעיתים אף כמות כפולה פי כמה ביום אחד.
ככה משך שנים – יש שהיה יושב בצלו של העץ השכם בבוקר עם קנקן הקפה ומשקיף אל הנוף, או שוכב תחתיו לשנת צהריים קצרה. מדי פעם היה מביא עמו הביתה שק של תפוחים ממנו הייתה אשתו מכינה לו מיני מעדנים: לפתן תפוחים, תפוחים בתנור עם אגוזים וקינמון, פאי תפוחים ושוקולד, עוגת שטרודל תפוחים בקרם בוואריה, ריבת תפוח וג’ינג’ר, תפוחים מצופים סוכר אדום שהילדים כה אהבו ושאר מיני מעדנים ערבים לחיך.
משך שנים היה האדם נהנה מפירות העץ ואילו האדמה ממנה ינקו שורשי העץ את המינראליים, הדשנים השונים והחומרים האורגניים, הלכה ובלתה, הלכה ונחלשה, הלכה ואבדה מפוריותה. לעת זקנה מצא לו האדם שימושים נוספים ומגוונים מן העץ: בסופי השבוע היה בונה נדנדה על העץ על מנת לשעשע את נכדיו. עיתים היה גוזם כמה ענפים ומכין מהם מיני משחקים, כגון: רוגטקות, פאזלים מעץ, מוביילים ושאר חפצי נוי. על התפוח הוא לו ויתר אפילו יום בודד אחד. ואילו האדמה? זאת הייתה מדלדלת ומאבדת מעושרה הטבעי.
יום אחד האדם נפטר מן העולם. בצוואתו ביקש האיש להיקבר תחת העץ שכה אהב וכה נהנה בו בחייו. ואכן, נקבר האיש תחת העץ. וכבדרך הטבע, נרקבה הגופה וכל האורגניזם שאבדה האדמה עם השנים שבו אליה בחזרה. כך יכול העץ שלנו להמשיך ולהניב את פירותיו המתוקים לדורות הבאים.
ובגלגל הטבע הזה ובמחזור החיים הזה, מבטיח האדם במותו את הפירות לבניו ובני בניו. לא רק ‘כי האדם עץ השדה’! האדם נמצא בכל מקום. האמרה כי: ‘סבא מביט עלינו משמיים’ נכונה גם נכונה. סבא מביט עלינו מכל מקום: מן הסלע, מן השיח ומענפי העצים. במותנו אנו מבטיחים את המשכו של הטבע ולנצח נהייה חלק בלתי נפרד מן הכדור שלנו ומן העולם הזה, שהוא מערכת אחת סגורה והרמטית.
שבת שלום, רון