התחלה חדשה

שתפו

שנת 2006, מקומון קטן בעיר פריפריאלית קטנה בה התגוררתי מפרסם שהוא מחפש כותבים.

אין עדיין פייסבוק באותם זמנים, אבל יש לי בלוג קטן ונידח אי שם ברשת עם כמה מגיבים אנונימים שמפרגנים (לרוב תמורת פרגונים הדדיים שלי בבלוגים שלהם…), אז הסטודנטית, הילדה, בת ה-23 שהייתי, זאת שכמהה לכתוב את עצמה לכל העולם, ואם לא לעולם אז לפחות לעיר אחת קטנה, מחליטה להעז.

פגישה עם העורך. גבר מבוגר עם שיער שיבה ומבט עייף, כזה שראה יותר מידי ילדות מתלהבות שראו "סקס והעיר הגדולה" והחליטו שגם הן יכולות להיות קארי ברדשאו, במשרד קטן ומתקלף, עם מאפרה מלאה בדלים על השולחן וסיגריה דולקת שמועשנת מול הפרצוף שלי.

אני מספרת על עצמי בקצרה, חיוך על פניי, מנסה להשמע חכמה אבל מרגישה פתטית. מספרת לו על אהבתי לכתיבה, על זה שאני מתחזקת בלוג ברשת שקוראים בו עשרות קוראים מזדמנים וחלקם קבועים. זה לא ממש עושה עליו רושם. אחר כך מציגה לו כמה טקסטים קצרים שהבאתי, הוא מרפרף בהם ואומר שאני נחמדה אבל זה לא מתאים לעיתון.

אני אומרת לו שהבעיה של העיתון שלו זה שהוא כבד, לא מערב את הציבור, שהזמנים התחלפו והוא חייב ללמוד להיות באינטראקציה עם הקוראים, לעשות להם סקרים, משאלי רחוב, שדווקא כותבים צעירים כמוני יכולים להרים את העיתון קדימה…. טוב את מרבית הדברים לא ממש אמרתי בקול רם, אבל רציתי.

אז אני חוזרת לפינה החמה בבלוג האנונימי שלי,  ממשיכה לקבל מידי פעם מחמאות על הכתיבה מטוקבקיסטים מזדמנים שמחליפים איתי פרגונים בתגובות, מחברים קרובים, מאנשים שאומרים לי "את חייבת לעשות עם זה משהו" ולא מגלה לאף אחד שניסיתי כבר פעם אחת והרגשתי שיצאתי מטומטמת.

שנת 2017, אני מפרסמת פה ושם קטנים בפייסבוק הפרטי שלי עד שפונים אליי ממקומון בעיר מגוריי ומגוריי משפחתי ומציעים לי להצטרף לצוות הכותבים עם טור משלי.

אז החלטתי לסגור מעגל ולפרסם אחד מהקטעים ההם, שהעורך ההוא הציץ בהם דרך העשן של הסיגריה לפני יותר מעשור ושלח אותי ואותם בחזרה למגירה.

2006, הכביסה בחלון

במשך כל השנה שעברה, כשהייתי משכירה דירה באזור אחר של העיר, היתה לי את דרך הקיצור שלי למכללה. מידי יום הייתי חוצה מתחת לבית מגורים ישן והיא כמעט תמיד היתה שם בחלון של הקומה הראשונה…

זקנה. כזאת קטנה ומכופפת, עם ארשת פנים עצובה או אולי סתם ריקה מתוכן. פעמים רבות היתה תולה כביסה ולפעמים, כשהייתי חוזרת בשעות הערב, היא היתה מורידה את הכביסה מהחבלים. היא אמנם התמידה בנוכחותה בחלון, אבל מעולם לא ראיתי אותה למטה.

לפעמים, כשהייתי מאחרת למכללה וחולפת על פניה במהירות, חשבתי שזאת תמונה כל כך סימבולית- אנו הצעירים רצים ותמיד ממהרים לאנשהו, אבל בסופו של דבר כולנו נידונו להיות זקנים, ואז הפלא ופלא, כבר לא ממהרים לשום מקום…

בכל פעם שראיתיה, ניסיתי לנחש מיהי ומהו סיפור חייה. חיפשתי אחר הפרטים הקטנים שיעזרו לי להכיר אותה טוב יותר. מהזוית שראיתי אותה בחלון, היה נדמה לי שהיא לובשת תמיד אותו סוודר סרוג ודהוי. למיטב ידיעתי הדירות בבניינה ישנות אך גדולות. סביר להניח שאינה גרה לבד בדירה זו. ובכל זאת, היא היתה ניראת לי תמיד כל כך בודדה…

כל כך סיקרן אותי לדעת מהן פשר כמויות הכביסה הגדולות יחסית לגילה המופלג. הייתי בוחנת את הבגדים שהיא תולה לייבוש בניסיון לדלות מהם פיסת מידע כלשהי… היו שם מכנסי עבודה של גברים, וגם מכנסי ב' של מדים, מגבות ישנות, מפות שולחן, חולצות טרנינג ועוד.

למרות שרציתי לפתח איתה שיחה, או לפחות לומר לה שלום בכל פעם שעברתי, לא העזתי מעולם להפריע לה בדממתה.

כשלא הופיעה בחלון במשך כמה ימים רצופים, הייתי נלחצת מאוד. חששתי לשלומה, לבריאותה או גרוע מכך, לחייה. "כולם מתים בסוף, והיא כבר כל כך זקנה", הייתי מנסה להרגיע את עצמי. אבל למרות גילה, כאב לי עליה. תהיתי אם היא מאושרת ואם כך רצתה להיות בסוף ימיה. ואז, אחרי כל הפעמים שהייתי עוברת ומסתכלת באופן אוטומטי לכיוון החלון, הייתי פתאום רואה אותה. תולה כמו תמיד את הכביסה שלה. הייתי חשה הקלה, וקיוויתי שגם היא…

באותן דקות מרגע שהייתי רואה אותה ועד שהייתי טרודה במשהו אחר, הייתי ממציאה לי סיפורים אודותיה. פעם היא נכה שלא יכולה לצאת מהבית מלבד לגשת לחלון, ופעם היא זקנה המאוסה על ילדיה ומעסיקה עצמה בעבודות הבית בכדי שלא לעורר את חמתם ועוד כמה… החביב שבניהם, למרות היותו הטראגי ביותר, היה סיפורה כאם שכולה. הסיפור שבו בנה נהרג בקרב ומאז, יום אחר יום, היא מכבסת את בגדיו ותולה אותם בחלון, כדי שיהיו מוכנים לכבודו, כשישוב ביום מן הימים.

מאז חלפו כשמונה חודשים ועברתי לדירה אחרת. לא יצא לי להיות באזור ההוא, ובטח שלא בדרך הקיצור מתחת לחלונה. לפעמים, כך סתם ללא סיבה, אני נזכרת בזקנה האלמונית מהחלון, תוהה אם היא תולה ברגע זה כביסה, או סתם בוהה לכיוון הרחוב. הייתי רוצה לראות אותה, ולו רק פעם אחת מחייכת…

כתבה מעניינת:

חגיגת קונצילה ריגטה עם עגבניות שרי צלויות, קלמטה ומוצרלה צילום אפיק גבאי (1)

קונצילה ריגטה – איטלקית 100%

שתפומתחשק לכם איטלקית 100% על הצלחת? קבלו מתכון של פסטה קונצילה ריגטה עם עגבניות שרי …


2 תגובות

  1. יאנוש איזה כתיבה סוחפת ממש אהבתי

    • יאנה מלניקוב

      תודה רבה צביה יקרה, מחמיא לי מאוד! 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.