שוב אכזבה ענקית, שוב טורניר גדול בלעדינו ולמען האמת מקומנו הוא לא בין הגדולות באמת.
זו לא מקריות שנבחרת ישראל כבר 46 שנים לא הגיעה לאף טורניר גדול. המרחק ביננו לבין אירופה הוא הרבה יותר גדול מכמה שעות טיסה.
הזלזול שלנו פעם אחר פעם ביריב כאילו שאנחנו מעצמת כדורגל בלתי מעורערת מתפוצץ לנו בפנים שוב ושוב. מיד אחרי ההגרלה של מוקדמות היורו החלו החישובים בישראל, כשכל פרשן כדורגל וכל אוהד ממוצע הסיק מסקנה שהנקודות מול קפריסין יהיו בטוחות. אף אחד לא ספר אותם. מה ששכחנו שגם מול קפריסין את הנקודות צריך לקחת על כר הדשא ולא בדיבורים. והנה הגיע המשחק בטדי, שהשאלה הייתה באיזה הפרש ישראל תנצח כשהפנים כבר למשחק מול בלגיה. אותה קפריסין שלא נספרה אצלנו עשתה לנו בית ספר לכדורגל בהגנה ויצאה למתפרצות כשהם תופסים אותנו פעם אחר פעם לא מוכנים. הנבחרת הקפריסאית היממה את הצופים הנלהבים בטדי שהגיעו לצפות בחגיגה ישראלית וקיבלו סטירה מצלצלת, כי באף תסריט לא נלקח בחשבון ניצחון קפריסאי.
בעוד הכדורגל האירופאי מתקדם וקבוצות שהיו פעם בשר תותחים עשו התקדמות אדירה, הכדורגל שלנו ממשיך לשקוע והולך אחורה. לסיבה הזאת יש כמה גורמים, שהראשון בהם היא עבודה לא נכונה עם הילדים. צורת העבודה בארץ לא נכונה ומתמקדת בהישגים בגילאים הצעירים, בגילאים שצריך ללמד כדורגל ולא ללמד לנצח אבל. על זה אפרט בעתיד. שימו לב שהקבוצה הכי חזקה בישראל מכבי תל אביב שלוקחת כאן אליפות שנה אחרי שנה בלי הרבה מאמץ, לא מצליחה לכבוש אפילו שער אחד בליגת האלופות, שלא לדבר על להוות סוג של יריב מול קבוצות אירופאיות. הכוכבים שהליגה הישראלית הכל כך חלשה מספקת לאירופה, במקרה הטוב יושבים במעמקי הספסל בקבוצות בינוניות ורק מעטים מהם מצליחים להשתלב בצורה טובה וגם זה לפרקים.
ערן זהבי הכוכב הבלתי מעורער של מכבי תל אביב ושל הליגה הישראלית שעושה בליגה המקומית מה שהוא רוצה, בזכות תנועה נפלאה שלו, מגיע למשחקים בנבחרת ולא מהווה פקטור כי שם הוא נתקל בכדורגל אחר, כדורגל שבו התנועה הנפלאה שלו היא חלק של המשחק, היא נחלתם של כולם. אצל היריבות האירופאיות התנועה של ערן זהבי זה דבר מובן מאליו וחלק מכל שחקן שם, לכן היתרון שיש לו בליגה האיטית והלא פיזית כאן בארץ מתפוגג במשחקים מול יריבות אירופאיות, אפילו בינוניות ולכן קשה לו לבוא לידי ביטוי כפי שהוא עושה זאת מצוין בליגה המקומית.
במשחק מול קפריסין ספגה הנבחרת שני שערים שמתאימים יותר לליגות הילדים ובטח לא ברמה הזאת. בשער הראשון ראינו את כל תחלואי הכדורגל שלנו: בעיטה חופשית שמגיעה מהצד כשלהגנה ולשוער יש מספיק זמן להתכונן אליה גם כשהכדור הקשתי באוויר, מוצאת דווקא ראש של שחקן קפריסאי חופשי לגמרי בתיבת החמש והוא נוגח ללא הפרעה לשער (איפה השוער? הנגיחה הייתה מתוך תיבת החמש). בשער השני לאחר שישראל חזרה למשחק משער מצוין של נקודת האור היחידה בנבחרת, ניר ביטון, במקום לנצל את המומנטום כדי להבקיע את שער השוויון הכל כך חשוב אלי גוטמן שוויתר עוד לפני זה על מגן לטובת עוד קשר/חלוץ (מאור מליקסון) טעה לדעתי, כשיכול היה לוותר על בירם כיאל, משום שלא היה צורך בשני קשרים אחוריים. אם ככה היה נוהג אז אולי לא היינו מקבלים את הגול השני, שהגיע בגלל שהנבחרת נשארה עם שלושה שחקני הגנה בלבד. הקפריסאים ניצלו זאת עד הסוף כשמצאו את החור בהגנה בעקבות מחסור בשחקן הגנה והבקיעו שער קל וקריטי שגנז בשנייה את חלום היורו הישראלי.
למרות שאם נהיה אמיתיים אז זה רק קיצר תהליכים כי ליורו לא היינו מגיעים בכל מקרה כשבהצלבה ישנן קבוצות כמו הולנד או טורקיה, שבדיה, נורווגיה, אוקראינה שכל אחת מהן גדולה עלינו בכמה מספרים. אז חסכנו לעצמנו אופוריה מיותרת לפני הפלייאוף ואם במקרה היינו עולים אז אני לא רוצה לחשוב על התוצאות שלנו בטורניר עצמו, כי אנחנו ממש עדיין לא שם מבחינה מקצועית!
נקודה אופטימית לסיום: בכדורגל הישראלי יש המון כישרון, הכדורגל כאן צריך לעבור מהפכה שמתחילה כבר בגילאי הילדים, צריך להתוות דרך ולשנות צורות עבודה מיושנות. הכדורגל הישראלי חייב לעבור שינוי ולעבור מהפכה. 46 שנים ללא שום טורניר גדול זו לא מקריות. השינוי אפשרי כי מגיע לנו נבחרת ישראל טובה יותר, ווינרית ושתגיע להישגים. וכשאני אומר לנו, זה לקהל הנפלא של הנבחרת שלצערי היום הוא גדול יותר וראוי יותר מהנבחרת עצמה! אז קדימה אל אל ישראל בתקווה לימים טובים יותר.