Array
(
    [_edit_lock] => Array
        (
            [0] => 1458066675:5
        )

    [_edit_last] => Array
        (
            [0] => 5
        )

    [_thumbnail_id] => Array
        (
            [0] => 9794
        )

    [tie_sidebar_pos] => Array
        (
            [0] => default
        )

    [tie_post_slider] => Array
        (
            [0] => 184
        )

    [_metaseo_metatitle] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metadesc] => Array
        (
            [0] => פרשת השבוע / הרב יעקב ידיד
        )

    [_metaseo_metaopengraph-title] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metaopengraph-desc] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metaopengraph-image] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-title] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-desc] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_metaseo_metatwitter-image] => Array
        (
            [0] => 
        )

    [_yoast_wpseo_focuskw_text_input] => Array
        (
            [0] => פרשת השבוע
        )

    [tie_views] => Array
        (
            [0] => 964
        )

    [essb_cached_image] => Array
        (
            [0] => https://zhk.wpengine.com/wp-content/uploads/2015/06/hukat.jpg
        )

    [rank_math_robots] => Array
        (
            [0] => a:1:{i:0;s:0:"";}
        )

)

פרשת ויקרא: המצוה לזכור

שתפו

א.  עדיף לזכור או שעדיף לשכוח

נכנסתי בשבוע שעבר לכיתה י”ב באחת מהישיבות התיכוניות בדרום הארץ, היו שם שמיניסטים שלמדו לקראת אחד ממבחני הבגרות, הם היו מרוכזים בלימודם, אבל לא ממש שמחים על כך. כל כך הרבה חומר יש לזכור – התלונן אחד מהם, מי יכול לזכור כל כך הרבה, יום אחרי המבחנים הרי נשכח הכל, הוסיף חברו, אלה שהזיכרון הוא תכונה טבעית אצלם דוקא נראו מרוצים. גם חכמנו האריכו בצורך להתאמץ ולזכור: כל הלומד ואינו חוזר כזורע ולא קוצר, ועוד. אבל לא תמיד יש צורך לזכור, לפעמים דוקא השכחה היא המבורכת: נתאר לעצמנו עולם ללא שכחה, עולם שבו היינו זוכרים לכל אחד את כל טעויותיו, כל התבטאויותיו, כל מה שגם הוא היה רוצה לשכוח. עולם שבו היינו זוכרים לעצמנו את כל המריבות וכל הטענות שלנו כלפי אחרים ושל אחרים כלפינו, והרי  אין מי שלא עשה טעות בחייו, ואין מי שלא רוצה ויכול להיפטר ממנה ולשכוח אותה. העולם לא היה יכול להתקדם לולא היכולת לשכוח את העבר. כך חז”ל אומרים אפילו לגבי קרוב שנפטר: “גזרה על המת שישתכח מהלב”. כדי שיוכלו החיים להתקדם, חייבים לשכוח את העבר, אפילו העבר החשוב והמפואר. חיי המשפחה בנויים על היכולת לשכוח ולסלוח לבן הזוג ולילדים, וכך גם כל מהלך התשובה והיכולת לתקן את דרכינו לעתיד, תלויים בשכחת העבר. לפני כמה שנים ביקרתי בביתו של תלמיד חכם חשוב מירושלים, ראיתי אנשים רבים צובאים על פתחו, אלה באים להתייעץ ואלה לקבל ברכה, והוא אמר לי שהוא משתדל, ממש מתאמץ לשכוח את הבעיה שהוצגה בפניו כדי שהאדם לא יתבייש לבוא לפניו שוב, אם הוא ידע שאני לא זוכר לו את חולשותיו, הוא לא יתביש לבוא שוב ולקבל עצה והדרכה. אחד הנטיות המבורכות של האדם היא היכולת לשכוח.כך מסבירים המפרשים את הפסוק בפרשת האזינו: “צור ילדך תשי” (דברים ל”ב, י”ב) הקב”ה ברא את האדם עם יכולת השכחה.

ב. המצוה היא לזכור

בתורה ישנן כמה מצות הקשורות בזיכרון, ישנם סידורים בהם בסוף התפילה מופיעות שש זכירות, וישנם סידורים שמופיעים בהם עשר זכירות, גם הביאור הלכה בתחילת השולחן ערוך פותח את ההלכה במצות התלויות בזיכרון. אולם מעל כולם עומדת המצוה שתחול אי”ה בשבת והיא: “זכור את אשר עשה לך עמלק”.  זוהי מצות עשה מיוחדת: לזכור את מעשה עמלק ואת דינו. מהי משמעות הזיכרון הזה? מה עשה עמלק שהוא כל כך חמור שלאורך כל הדורות אנו מצווים לזכור אותו? עוד שואלים המפרשים, הרי בזמננו שאין אנו יודעים מיהו עמלק מה הטעם לזכור זאת? האם הזיכרון של מלחמת עמלק משמעותי לדור שלנו, האם לנצח נצטרך לזכור מלחמה שהיתה בעבר והסתימה?   התורה לא הסתפקה במצוה עלינו לזכור, לא רק אנחנו זוכרים גם הקב”ה, כביכול, זוכר: “ויאמר ה’ אל משה כתוב זאת זיכרון בספר ושים באוזני יהושוע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים” (שמות י”ז, י”ד) כביכול הקב”ה בעצמו כותב זאת בתורה כדי להזכיר כי הוא ימחה לחלוטין את זכרו של עמלק. מה משמעות הזיכרון האלוקי, ומהי משמעות הזיכרון האנושי שלנו?

ג. לזכור פירושו  להיות מחובר

שאלו תלמידים את הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ”ל איך אפשר לזכור את כל הגמרא, וכל דברי חז”ל ומפרשיהם שהם רבים כל כך, ואין להם קיצבה. הרצי”ה ענה שזיכרון אינו תוצאה של החזרה בדוקא, הזיכרון הוא תוצאת השייכות של האדם לתורה, לפי רמת שיכותו כך גם רמת זיכרונו. כל אחד מאיתנו זוכר מספרי טלפון רבים בעל פה, גם מספר תעודת הזהות שלו ושל קרוביו הוא ידע בלי קושי, הסיבה לכך היא שזה חלק ממנו, אדם לא שוכח מה שבאמת חשוב והכרחי לו, ולפי זה ענה הרב צבי יהודה קוק ככל שתהיה קשור יותר לתורה כך גם תזכור אותה יותר. שמעתי פעם מתלמיד חכם גדול שאמר שיש מסכתות שלמד אותם רק פעם אחת והוא זוכר אותם מצוין, הסיבה נעוצה ברמת הקשר הפנימי שיש בין הלומד לתורה הנלמדת. לא רק בלימוד התורה זה כך, בכל תחום כשאני זוכר אותו אני מחובר אליו, שכחה היא תוצאת הניתוק הפנימי, מי שכבר התנתק מהדבר הוא גם זה ששכח אותו, זו גם התשובה לכל התלמידים המתקשים לזכור, השאלה היא לא כמה אני מוכשר בתחום הזיכרון, השאלה היא עד כמה אני קשור לתוכן שאותו אני לומד.

ד. זכר עמלק וזכר ישראל

עמלק בא לעולם כדי לטשטש את המשמעות של ישראל בעולם. העולם כולו ראה את יציאת מצרים, קריעת ים סוף, ועמד נפעם מול הגודל האלוקי ומול הנס  המופלא שאירע לישראל. אף אומה לא היתה מעזה להילחם בישראל עכשיו, אף אומה לא היתה עומדת בדרכם אל ארץ ישראל. אומות העולם היו מצטרפות ובדרכי שלום היתה ניתנת הארץ והתורה לעם שראוי לה, לולא עמלק. עמלק רצה לנסות ולצנן את ההתלהבות העולמית מיציאת מצרים, ומיד אחרי קריעת ים סוף, הוא בא להילחם בישראל, ולמרות הפסדו העולם כבר חושש פחות מהמאבק עם האומה הנבחרת. לכן נחשב עמלק ל”ראשית גויים”, ולכן גם עונשו הגדול, להימחות באופן מוחלט מעל פני האדמה. כשאנו מזכירים את פרשת עמלק אנו באים להזכיר לעצמנו מהו תפקיד האומה הישראלית בעולם. לזכור את עמלק הוא לזכור את היעוד הישראלי, ולעמוד על המשמר מול כל מי שרוצה לטשטש אותו. קריאת פרשת עמלק איננה זכרון חיצוני לאירוע שקרה בעבר, זוהי משימתנו הלאומית העכשווית, לעמוד על נפשנו, לעמוד על זהותנו כעם ישראל, עם סגולה שהאור האלוקי הוא הנר תמיד עומד לרגלו, ואותו הוא חפץ להפיץ בעולם כולו.

ה. קריאת פרשת זכור סמוך לפורים

חכמים הסמיכו את מצות קריאת פרשת זכור לחג הפורים, המן הרשע שרצה להשמיד את העם הישראלי היה מבני עמלק, אבל מעבר לכך חכמים במדרש קבעו שהחטא שבגללו נגזרה גזירה כה קשה על ישראל, הוא השתתפותם בסעודתו של המלך אחשורוש. המסיבה של אחשורוש היתה למטרה אחת: לומר שכל העמים שוים, כולם שותים יין וכולם משתכרים בשווה. המכנה המשותף הנמוך ביותר של שתיה ושכרות בא כדי לטשטש הבדלים, ישראל כשהשתתפו באותו משתה הודו בזה כי אין הבדל בין ישראל לעמים, ולכן בא עלינו עמלק, להחזיר לנו את הזהות אמיתית והפנימית שלנו. גם עכשיו, כמו בכל הדורות אנו נתבעים שוב ושוב לזכור מיהו העם הישראלי, מהי מחויבותו כלפי העולם, מהו גודל יעודו ותפקידו, היכולת להוציא זאת לפועל תלויה בזיכרון שלנו. כשנזכור יותר, נהיה שיכים ומחוברים לכך יותר, ובע”ה הזיכרון יביא את ההוצאה לפועל.

כתבה מעניינת:

פרשת השבוע פרשה מעודכן 2018

פרשת תצווה: פורים קטן

שתפובס"ד אדר א' ואדר ב' לוח השנה העברי כפי שאנו מכירים אותו, כשהתאריכים בו ידועים …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *