תאונה קריות פצועה מכרמיאל צילום עמאר אסדי טלגרם
המיניבוס והמשאית, זצן קצר אחרי התאונה. צילום: עמאר אסדי טלגרם

צביה נפצעה קשה בתאונה: ״חשבתי שזהו, אני מתה״

שתפו

צביה (38) מכרמיאל נפצעה קשה בתאונה ביום שלישי שעבר ואיבדה את ההכרה ל-3 ימים. שבוע אחרי החוויה הטראומטית היא משחזרת אותה וגם שולחת מסר לנהגים

מאת גיל דובריש

״הייתי בטוחה שזהו, אני מתה, נגמרו החיים שלי… אבל יצאתי בנס ואני בחיים, זה מה שחשוב״. את הדברים האלה אומרת לנו צביה (38), תושבת כרמיאל שנפצעה באורח קשה בתאונת דרכים לפני כשבוע. בשיחה מיוחדת איתנו היא מספרת על החוויה המזעזעת והמטלטלת שהותירה בה צלקות פיזיות ונפשיות שילוו אותה לאורך שנים ארוכות.

יום שלישי שעבר, 28.6.2022, קצת לפני השעה 3 וחצי לפנות בוקר. צביה סיימה משמרת במקום העבודה שלה בקריות ועלתה על מיניבוס של חברת הסעות בחזרה הביתה לכרמיאל. רק הנהג והיא היו במיניבוס. בצומת טמרה אירעה התנגשות קשה בין המיניבוס למשאית. נהג רכב ההסעות נפצע באורח קל עד בינוני, את מירב הפגיעה ספגה צביה: היא נפגעה באורח קשה, חולצה מתוך הרכב במאמצים רבים ופונתה כשהיא מחוסרת הכרה לבית החולים רמב״ם בחיפה.

ממיטת אשפוזה, אחרי שחזרה להכרתה ועברה 4 ניתוחים מורכבים, אומרת לנו צביה, שמעדיפה לא לחשוף את שמה המלא: ״אני בחיים, יצאתי בנס… יש ניסים, זה מה שאני רוצה להגיד. הקדוש ברוך הוא נתן לי את החיים במתנה. אני מבקשת מכל מי שעל הכביש להיות יותר קשובים, לחגור חגורת בטיחות – לא חגרתי כי זה היה רכב הסעות. בסך הכל רציתי להגיע הביתה. ידעתי שהנהג נוסע מהר, אולי עייף מדי. הוא עקף רכבים אחרים בכביש, לא הרגשתי בטוחה, היתי צריכה להעיר לו ולא עשיתי את זה. באותם רגעים אתה לא יודע מה יכול לקרות, לא חושב על דברים כאלה, רק אחר כך אתה מבין שיכולת לעשות משהו״.

״פתאום בום, כל האוטו קפץ״

צביה מספרת כי נדלקה אצלה נורה אדומה מיד כשעלתה על הרכב בדרכה הביתה. ״שמתי לב שהנהג שפך על עצמו מים כדי להתרענן. עליתי בכל זאת לרכב בלי לומר כלום. ישבתי מאחורי הנהג. בזמן הנסיעה התקשרתי למנהל שלי, כמו בכל לילה, כדי לעדכן אותו מה עשיתי במשמרת, כשסיימנו את השיחה אמר לי ׳סעי הביתה בשלום׳. ניתקתי״.

״נכנסתי ליוטיוב, חיברתי את האוזניות לטלפון אבל ראיתי משהו שלא אהבתי, אמרתי לעצמי ׳צביה עזבי אותך מזה׳. ואז פתאום… בום, כל האוטו קפץ. המעקה מאחורי כסא הנהג נעקר מהמקום, עף לי לפרצוף וריסק את הפנים. כל הזכוכיות במכונית נופצו, הכל עף עליי״.

צביה משחזרת את רגעי האימה והפחד: ״לא הבנתי מה קרה, לא ידעתי איפה לתפוס את עצמי, לאן ללכת. באותה שניה חשבתי שזהו, אני מתה. לא כאב לי כלום אבל נלחמתי נגד מסך שחור בעיניים. נשכבתי על הרצפה, היה לי שקט בראש, כמו סוג של אופוריה. היה כמה רגעים שאני עם עצמי והבנתי שסיימתי את החיים. אני זוכרת שאמרתי ׳זה לא פייר אלוהים, למה אני צריכה למות בגיל 38, לא הספקתי כלום׳. ואז תוך שניות התחיל כאב לא נורמלי בכל הגוף. הבנתי שנשארתי בחיים, כי לא כואב כשמתים. צעקתי לאלוהים, ׳תודה שאני בחיים׳ ואז צעקתי לעזרה. רציתי להגיע לכיוון השמשה המפורקת כדי לצאת מהמכונית, ניסיתי, נלחמתי, אבל לא יכולתי לזוז מהמקום״.

– מה עם הנהג באותו שלב?
״הנהג לא היה במכונית. חשבתי שהוא מת. רק אחר כך הבנתי שכנראה נחלץ בעצמו מתוך הרכב״.

לכודה ברכב

כעבור רגעים ארוכים שנידמו עבורה כנצח, אבל בפועל ארכו מספר דקות, שמעה צביה את צוותי הרפואה מגיעים. ״הפראמדיקים צעקו אם יש מישהו ברכב. צעקתי להם בחזרה ׳כן, אני! תעזרו לי.. אני פה, לכודה, לא יכולה לזוז׳, שאלתי אותם איפה אני, הם אמרו לי ׳צומת טמרה׳״.

״גיששתי על הרצפה ומצאתי את הטלפון שלי. התקשרתי למנהל שלי כי הוא היה בחיוג האחרון, סיפרתי לו שעברתי תאונה בצומת טמרה, שיבוא מהר. הוא אמר לי ׳תירגעי, אנחנו נחלץ אותך׳. הוא הבין שצריך לדבר איתי כדי שלא אעצום את העיניים, שלא ארדם. בינתיים הפראמדיקים ניסו להגיע אליי, אבל לא הצליחו. הגיע צוות של כיבוי אש, שמעתי את נסיונות הפריצה שלהם מהדלת האחורית, בום, בום, בום… הזכוכיות עפו לכל עבר, אבל הדלת לא נפתחה. חשבתי שאני אתפוצץ שם בתוך האוטו. פתאום שמעתי את הקול של המנהל שלי, הוא הגיע למקום, אמר לי ׳אני רואה אותך, אני פה, אל תדאגי׳. שמעתי אותו צועק ׳תעזבו את הדלת האחורית, תוציאו אותה מהחלון׳. הכניסו קרש דרך החלון מתחת לגב שלי והרימו אותי החוצה. יאמר לזכותם, כל הכבוד שהצליחו לחלץ אותי… מלאכים בחולצה לבנה״.

התעוררה בבית החולים

צביה פונתה באמבולנס כשהיא עדיין בהכרה, אך הכאבים החדים פילחו את גופה. בשלב מסויים, היא לא בטוחה, העבירו אותה לאמבולנס אחר, כנראה ניידת טיפול נמרץ. ״שמעתי שדיברו עלי, אמרו ׳היא במצב קשה׳. לא הרגשתי כאב כזה בחיים. האמבולנס לקח אותי לרמב״ם, רציתי לדעת מה קורה איתי. רציתי לספר למשפחה שלי… הפרצוף שלי היה נפוח כולו ולא ראיתי כלום, חייגתי בקושי לאחותי. אני חושבת שזה היה בסביבות שעה 4. הערתי את אחותי מהשינה, אמרתי לה, ׳קומי ותעירי את אמא לאט לאט, אני במצב קשה עברתי תאונת דרכים, בדרך לרמב״ם׳. באותה שניה איבדתי את ההכרה, אחותי סיפרה לי אחר-כך שהפסקתי לדבר, הפרמדיק לקח את הטלפון והמשיך לשוחח איתה ולעדכן. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי בבית החולים… ביום שישי. שלושה ימים אחרי התאונה״.

– מה מצבך כעת, צביה?
״שברתי את האגן, יש לי שבר בארובת העין, פגיעות פנימיות, שריטות וחתכים בכל חלקי הגוף. נכנסתי לארבעה ניתוחים. עברתי 7 מדורי גיהנום ויש לי טראומות קשות מהתאונה – אני כל הזמן חוזרת לנקודה שבה קרתה התאונה, כששמעתי את ׳הבום׳. כרגע עדיין לא מסוגלת לזוז, מרותקת למיטה. קשה לי מאוד. אני עדיין בתוך זה, אבל הכי קשה מאחוריי. אני מודה לאלוהים שהשאיר אותי בחיים״.

לסיום היא מבקשת להדגיש שוב את המסר שלה בעקבות הטראומה הקשה: ״אני מבקשת, נהגים, תקחו אחריות, אל תהרסו לאף אחד את החיים, תסעו בזהירות, אל תסעו מהר מדי ואל תסעו כשאתם עייפים מדי – תעצרו אם אתם מרגישים שאתם לא יכולים״.

כתבה מעניינת:

רכב הסעות תלמידים צילום אילוסטרציה

קנסות לנהגי הסעות בכרמיאל: איפה מצפים שנחכה לילדים?

שתפונהגי הסעות טוענים להחמרת האכיפה בקנסות על חניה כשהם מחכים שעות ברכביהם לילדים בקייטנות. העירייה: …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.