זהר.נט חדשות כרמיאל
יקיר העיר הטרי יוני סמו (61) הוא ד״ר לאהבת חינם, מתנדב ועוזר מאז ילדותו באתיופיה וגם היום. ראיון עם אדם מזן נדיר
מאת גיל דובריש
״לא צריך כלום, רק מילה טובה וחיוך״ זה המוטו של יונה סמו (61) מכרמיאל, מיקירי העיר החדשים. את התואר קיבל בטקס שנערך לאחרונה בהיכל התרבות.
״האמת, לא התרגשתי מהטקס״ מגלה יונה. ״הבחירה היתה כבר לפני יותר משנה, אבל האירוע החגיגי נדחה בגלל הקורונה, לכן היה לי זמן לעכל. אני מעריך מאוד ומודה לכל מי שתיכנן ואירגן את הטקס, באמת שלא ציפיתי לקבל את התואר הזה. אני נהנה מעצם העזרה לאנשים, לא עושה זאת כדי לקבל פרס״.
יונה נולד באתיופיה, השני מבין 11 ילדים – יש לו אחות בכורה) אבל מבין הבנים הוא הגדול, זה שסמכו עליו, שהיה אחראי על האחים הצעירים. בגיל מאוד צעיר כבר הפסיק את לימודיו ויצא לעבוד במשק החקלאי של המשפחה. ״הייתי בן 10-11, עבדתי בחקלאות. אבל באמצע היום הייתי עוזב הכל ועוזר לאנשים המבוגרים ביישוב, מסייע בקניות, נרתם לעבודה במשק החקלאי שלהם – בהתנדבות״ הוא משחזר. ״ככה התחיל אצלי עניין ההתנדבות, אף פעם לא הייתי השבתי בשלילה למי שביקש עזרה. גם ההורים שלי הבינו את החשיבות של הנושא ותמכו בי״.
האח שעזר לעלות ארצה
בשנת 1980 עלתה משפחת סמו לישראל, במסע רגלי מפרך עד לסודן. ״חצינו אזורים מסוכנים מאוד שבהם התנהלה מלחמת אזרחים, המורדים היו שודדים עוברי האורח בדרכים. למזלנו, לקבוצה שלנו לא קרה שום דבר חריג, ברוך השם, אבל לקבוצה שיצאה חודש לפנינו המורדים הרגו את הסוסים והחמורים ופצעו קשה את אחד המלווים״.
9 שנים לפני היציאה למסע, נעלם אחד האחים, ברוך, שיצא יום אחד ולא חזר. במדינה שבה נהרגו מאות אלפים במלחמות פנימיות, היו בני המשפחה בטוחים שברוך נהרג והשלימו עם מותו. כשהגיעו לסודן נדהמו לגלות את ברוך חי וקיים, ולא רק זאת – התברר שהוא עבד בשליחות סודית עבור המוסד הישראלי וסייע בהעלאת יהודי אתיופיה לארץ. ״הוא נשא תעודת זהות סודנית מזויפת, עם שם סודני, דיבר בשפה המקומית ללא מבטא, והכיסוי שלו עזר לו לחבר בין היהודים שהגיעו מאתיופיה לבין אנשי הסוכנות היהודית שהעלו את המגיעים לישראל״ מספר יונה. ״הפגישה בינינו היתה מרגשת מאוד, הרבה דמעות ובכי של אושר, לא האמנו שהוא בחיים״.
בעזרתו של האח ברוך, עלתה משפחת סמו לארץ בתוך חודש ימים מהרגע שהגיעה לסודן. האח גם חילץ את בני המשפחה מידי המשטרה המקומית שתפסה אותם לאחר שמצאה באמתחתם קליע של רובה ורצתה לשלוח אותם למות במדבר, בזכות הזהות הבדויה שלו כסודני הוא הצליח לגרום למשטרה לסמוך עליו, הפך למתורגמן בחקירה ולאחר מכן קיבל לידיו את בני המשפחה, מה שאיפשר לו שיחרר אותם לחופשי. האח נשאר בסודן במשך כשנה וחצי נוספת עד שפרש מהשליחות ועלה ארצה כדי להצטרף למשפחתו. לפני כמה שנים הלך לעולמו.
״בלי אחי לא היינו נשארים בחיים, ובטח לא מגיעים לארץ״ אומר יונה. ״כשהגענו לישראל, הגענו קודם כל לאופקים בדרום ואחרי 3 חודשים משרד הקליטה העביר אותנו לכרמיאל״.
שירת בלבנון, התנדב במשטרה
אות יקיר העיר ניתן ליונה סמו על התנדבותו הרבה בכרמיאל: ״אני עוזר לכל מי שזקוק, בשבילי אין קהילה, אין אתיופים או לא-אתיופים, כולנו במשפחה חונכנו לאהוב ללא תנאי, לא לעשות אבחנה בין קהילה כזו או אחרת״.
כבר כעולה חדש החל להתנדב ולעזור. ״כשעלינו לארץ, ידעתי עברית, אומנם לא משהו, אבל טוב יותר יחסית לאחרים… אז עזרתי לרבים בקהילה בתור מתורגמן, ליוויתי אנשים שביקרו רופא בקופת חולים, במשרד הפנים, בעירייה, בכל מיני מקומות. כמעט בכל יום יצאתי להתנדב, למרות שהיינו הורים לילדים קטנים אשתי היקרה אף פעם לא התלוננה שאני משאיר אותה לבד איתם, היא תמיד תמכה בי״.
מכיוון שסמו עלה ארצה כאדם נשוי, הוא לא נדרש לשרת בצבא, אבל נשלח לטירונות של 6 חודשים. אחר-כך התעקש לשרת במילואים. ״מילאתי את חובתי במשך 17 שנה ברציפות״ הוא מספר. ״בין השאר שירתתי ביחידת נ״מ בדרום לבנון, עוד לפני הנסיגה. בשלב מסויים היינו שלושה אחים בלבנון בו זמנית – ברוך שירת בגולני, האח הקטן בהנדסה קרבית ואני ב-נ״מ. המפקד קרא לי למשרד ואמר לי שלפי המדיניות בצה״ל אסור שיותר משני אחים ישרתו בחזית בו-זמנית. הוא ביקש להעביר אותי לבסיס עורפי, אבל סירבתי בכל תוקף לעזוב את היחידה שלי. בצבא היו המומים. אמרו לי, ׳אחרים לא היו שואלים פעמיים ועוזבים מיד את לבנון׳… טוב, אצלי זה שונה״.
הילדה נולדה בדרך
יונה ממשיך: ״עם הזמן הכרתי אנשים בכרמיאל, והעניין התגלגל, הפכתי להיות יותר ויותר מעורב בקהילה, בהמשך השתתפתי בקורס שוטרים והתנדבתי במשטרה, אפילו קיבלתי רשיון נשק״.
ליונה ורעייתו ארבעה ילדים, הצעירה, בת 27 כיום, נולדה בדרך לבית החולים. ״אשתי הייתה בהריון מתקדם וכבר היו לה צירים, באחד הערבים הצעתי לה להזמין אמבולנס ולנסוע לבית החולים, היא אמרה לו שלא צריך ושאצא למלא את תפקידי במשטרה. חזרתי הביתה בשעה 1 בלילה, היא בקושי זזה מהמקום בגלל כאבי הצירים. אמרתי לה ׳בואי נזמין אמבולנס, ניסע לבית החולים׳. אמרה לי ׳מה פתאום?׳׳ הניחה צלחת של אוכל על השולחן ואמרה לי ׳תאכל׳. כשסיימתי את הפירור האחרון אמרה לי ׳עכשיו תזמין לי אמבולנס׳… נסענו לבית החולים בצפת, אבל בדרך, כשהיינו באזור מירון אשתי כבר ילדה. זו דוגמה לתמיכה האדירה שקיבלתי בבית, קודם כל ההתנבדות ואחרי זה כל השאר. אני אומר תודה לאל, תודה לכולם, זה לא אני עזרתי והתנדבתי אלא כולם במשפחה עזרו״.
יונה כבר פרש המשטרה, אבל ממשיך להתנדב באופן אישי ובמסגרות שונות למען הקהילה, כמו למשל בקרן לידידות שמסייעת לקשישים בתרומות של רהיטים, תנורים ועוד.
לפזר אהבת חינם
ליונה חשוב להעביר את המסר – שאם הוא יכול לעזור, כולנו יכולים להירתם ולסייע. ״הגעתי לארץ בלי כלום, את השפה למדתי מהשיחות עם אנשים ומיד התחלתי לעזור ככל יכולתי. כל מה שיש לי בניתי במו ידיי, והכל הודות למשפחה – אם יש לך גב אתה יכול לעשות הכל. אם אני מבטיח לעזור למישהו, סימן שאני מסוגל לעשות זאת ואני אעזור. מילה שלי היא מילה. גם מי שלא מכיר אותי בכלל הופך להיות חבר טוב שלי אחרי שיחה של חצי שעה. אני לא צריך כסף, רק מילה טובה, את החיוך ואת הברכה של הבן אדם״.
הציונות והאהבה למדינה עוברת מדור לדור. כל ילדיו של יונה שירתו שירות משמעותי בצבא או בשירות לאומי, אחד מהם בסיירת, שתיים מהבנות שירתו כמדריכת טנק מרכבה ומורה ובת נוספת עשתה שירות לאומי בבית חולים.
״אני רוצה להמשיך ולעזור באהבה, אין לנו מדינה אחרחת. אני רוצה שיהיה טוב לילדים שלנו, שלא יהיה בלגן במדינה״ אומר יונה. ״אני תמיד אומר שאנחנו צריכים לאהוב אחד את השני, לצערי אין מספיק אהבת חינם בעם שלנו, וזה כואב.אנחנו זקוקים לכך. עולים מעשרות מדינות הגיעו לפה בגלל החלום, ואנחנו צריכים לשמור על המדינה ולא להרוס״.
לסיום מבקש יונה לומר כמה מילות הוקרה: ״תודה לאנשים היקרים בוועדה שבחרה בי ליקיר העיר ולראש העיר משה קונינסקי. מי שליווה אותי בתהליך קבלת אות יקיר העיר, גדליה היקר. תודה למתפללים היקרים בבית הכנסת מגדים שהפכו למשפחה אחת והכי חשוב תודה לאבא ז״ל, לאמא שתיבדל״א, לאשתי שתמיד תמכו בי ולמשפחתי האהובה״.
