זהר.נט חדשות כרמיאל
א. מה הופך קיר אבן להיות בית?
לכל בעלי החיים צורת דיור, לזה מלונה ולזו קן, לאלה רפת ולאחרים אורווה, יש מחילות מתחת לקרקע ויש במים, כולם זקוקים לאיזשהו בית. מה הופך את מבני האבן בהם אנו גרים ל"בית"? מה נקרא בית? בית הוא לא רק מקום בו אוכלים וישנים, הוא גם לא רק מחסן לחפצים שלנו, זה המקום שבו אנחנו יכולים להיות אמיתיים עם עצמנו, מקום שבו מקבלים אותנו כמו שאנחנו, מקום שיש בו חום פנימי ואמיתי. כשיבוא אורח ונרצה שירגיש טוב בביתנו, נאמר לו :"תרגיש כמו בבית", כלומר תתנהג בביתנו בלא חשש לביקורת או לדחיה. כשזוג מתחתן בשעה טובה אונו אומרים שהם "בונים את ביתם" – כלומר מתחילים ליצור את הקן המשותף והחם שביניהם. החום הפנימי שבתוך הבית והאהבה השרויה בתוכו, לא תלויים בגודל הבית, וביופיו החיצוני, גם לא בכלים היפים המצויים בו, הבית הוא הנפש של הבית. יכולים להיות ארמונות פאר קרים ומנוכרים, ולעומתם פחונים וקראוונים אוהבים וחמימים. זוג צעיר בתחילת דרכו כשהכל חדש ומלא תקווה, יכול להתגורר בדירת סטודנטים קטנה ולמלא אותה ברגש ובלב, אך אם חלילה לא יצליח בהמשך דרכו לשמור על חמימות זו, מצבו הכלכלי ישתפר, ויהיה לו בית גדול ושתי מכוניות אך תמיד הם יתגעגעו לאותה אהבה של התחלה , כי זהו הבית האמיתי. פרשת תרומה פותחת את הפרשיות העוסקות בבנין המשכן, שילוו אותנו עד לסוף ספר שמות, ולאחריו ספר ויקרא העוסק בקרבנות הקרבים במשכן. אולם יש צורך לברר את מהותו של הבית הקדוש הזה, ועל מה בנויים יסודותיו. מהי משמעות בניית בית לשם ה'? מהי משמעותו של בית מקדש?
ב. ממעמד חד פעמי למשכן קבע
צריך להבין את החידוש הגדול של המשכן ואחריו המקדש בישראל. הציפיה לחזרת המקדש במהרה בימינו, מה משמעותה? מה יש במקדש שאין בבית הכנסת, או בבית המדרש? עם ישראל חווה בפרשיות הקודמות ניסים גדולים, היתה יציאת מצרים על כל נפלאותיה, נקרע הים, ניתנו מכות למצריים, יצאו ביד רמה. ומעבר לכך היתה חוויה רוחנית שאין כמותה. ישראל נחשפו לדבר ה' באופן גלוי, לכלל הציבור במתן תורה. הם שמעו את קול ה', הם ראו את האש והענן, הם חוו את הנבואה באופן ישיר. זה לא סיפור שסיפר להם משה רבנו, זו לא נבואה לצדיקים וקדושים, זוהי חוויית הציבור בכללו, התעלות כולם, על כל גווניהם השונים אל ההשגה הרוחנית הגדולה ביותר שיכול אדם לחוש בחייו, אל הנבואה הישירה מאת ה'. ובכל זאת יש בה חיסרון גדול, וזהו היותה חד פעמית, אין מעמד כזה בכל דור ובוודאי שלא בכל שנה או ברצף כל שהוא של זמן. זוהי התרוממות רוח חד פעמית בכל הדורות. ישראל מבקשים יותר מחד פעמי, ישראל רוצים קביעות של קדושה בחיים המוחשיים. אין אנו מסתפקים במאורע נורא הוד גדול ככל שיהיה, "רצוננו לראות את מלכנו" הוא תביעה גדולה קבועה בנפש האומה. המקדש הוא בית הקבע של הופעת הקודש בישראל, הוא מקום השראת השכינה, שם יש עשר ניסים בכל יום, שם ניתן לחוש באופן בלתי אמצעי את קירבת אלוקים.
ג. האם יש צורך בכלים?
בכל בית אנושי יש כלים, כל בית צריך מיטה ושולחן, בכל בית יש כלי אוכל, כלי הגשה, ציוד מטבח וארון בגדים. בכל בית אמנם הדבר מעט שונה, בצבע במיקום בצורת השימוש. ובכל זאת לכולם מבנה בסיסי של בית. כמו שאומרת האישה השונמית, המארחת בביתה את אלישע הנביא: "נעשה נא עליית קיר קטנה, ונשים לו שם מיטה ושולחן וכיסא ומנורה, והיה בבואו אלינו יסור שמה" (מלכים ב' פרק ד'). זוהי התכולה הבסיסית של בית מיטה ושולחן וכיסא ומנורה. והנה אנו מוצאים כביכול בכלי המקדש כלים דמויי בית. יש שולחן ויש מנורה ויש כלים לשולחן, ויש ארון, ויש כיור, וכל הכלים האלה המוכרים כל כך בחיי כל בית אנושי, נמצאים שם בבית המקדש, למה? היינו מצפים שהמקדש ימלא במזבחות, בכלי קודש מופשטים שאין בהם שימוש בביטויי עולם החומר, מהו סוד השימוש בכלי בית רגילים בשימושם בבית המקדש? בעיקר מתחדדת שאלה זו לגבי המנורה, שנזכרת פעמים רבות בתורה והיא לכאורה איננה צורך המשכן, שהרי איננה חלק מההקרבה או מהעבודה התלויה בכהנים דוקא. מעיקר הדין המנורה יכולה להיות טמאה, ניתן להזיזה ממקומה בניגוד גמור לכל כל הקודש, מדוע אם כן בונים את המקדש בדימוי לכלי הבית, מדוע זקוקים למנורה, מה משמעותו של שולחן?
ד. מהי משמעות המושג קדושה?
זוהי ההזדמנות לבאר את מושג הקדושה בכללו. יש הבדל גדול בין המושג קודש כפי שמופיע במקורותינו, ובין מושגי הקודש הבאים מעולם השקר של הנצרות, שלצערינו התפשטה בעולם. הנצרות רואה במושג הקדושה את ההתנתקות מעולם החומר, ההסתגפות, ההתרכזות המתנתקת מעולם העשיה והגשם. הקדוש הנוצרי הוא הרוחני שאיננו מחובר לעולם, הוא איננו מתחתן, איננו מקים משפחה, איננו חי בין האנשים, מתבודד במבנים שכולם התבדלות מעולם הזה. ובמושגי שלהם אכן העולם הוא שטני, ויש להתרחק ממנו. לכן אין הם מסוגלים להחזיק מעמד ב"קודש" מסוג זה. תורתינו, תורת אמת, מלמדת אותנו כי מגמת הקודש היא חיים של קדושה. לא קדושה הבורחת מהחיים, אלא קדושה המתיצבת בתוך החיים, ומרימה אותם אל-על. הקדוש היהודי נושא אישה, ועושה פעולה של קידושין. הוא מקים משפחה מתוך מחשבה מרוממת, מחנך את ילדיו לחיים שיש להם תוכן ומשמעות, הוא איננו אוכל כל דבר, מפני שיש תוכן ומשמעות למושגי האכילה שלנו. יחסיו עם הבריות הם באמונה ובטהרה, זוהי קדושת החיים, אלה הם חיים שיש בהם עוצמה, ותבונה. הפורש מהעולם איננו חלק מהמגמה האמיתית שלשמה נברא העולם, הוא כופר בטובתו של מקום, ומתייאש מהיכולת לחיות מתוך קדושה.
ה. מקדש שמעצים את החיים
בית המקדש בישראל, איננו בית שבו בורחים מהחיים ומהעולם, בית המקדש הוא המקור ליכולת העצמת החיים, להתחדשות הכוחות ולהרמת החיים את ייעודם הגדול והאלוקי. המקדש איננו מקום של התבודדות הוא מקום המעניק אור לחיים כולם. מתוך המקדש יצא אדם להאיר את חייו, המשפחתיים, הקהילתיים, הכלכליים, והעסקיים, הוא ימצא מקום לאור הדעת והרוח בתוככי חייו, החיבור אל המקדש יתן משמעות והבנה מעמיקה ורוחנית לכל מהלכי חייו. כלל גדול קבע הרמב"ם בספרו "מורה נבוכים", ופתח בפנינו את ההבנה לעולם: האדם הוא עולם קטן, והעולם הוא האדם הגדול בענקים. סדרו של עולם הוא כסדרו של אדם. הקודש יופי מתוך עוצמת החיים שבנו, ומתוך מבנה החיים של "מיטה ושולחן וכיסא ומנורה" יופיעו עלינו הארות וניצוצות של קדושה. גם בתוך המקדש יש מקום לשולחן שעליו מונח לחם הפנים. כמו כל שולחן בכל בית, אלא ששולחן זה בא לטהר את מחשבת האוכל הרגילה, לרוממה ולעדנה. ולמרות שאין צורך במנורה בבית המקדש, כי אצל הבורא אין חושך, ואין צורך להאיר, אבל מבנה הבית האלוקי הבא לרומם את חיי הבית האנושי שלנו, כוללת גם את המנורה, וגם את השולחן והכיור. למדנו מכאן שהקודש יחול עלינו מתוך החיים, ובעוצמת החיים, ואל הקודש הזה אנו מתגעגעים, ומצפים להופעתו במקדש שיבנה במהרה, אמן.
