בית / קהילה / אנשים / 11 בספטמבר – כמעט הייתי שם
דניאל חצבני התאומים יום לפני האסון
דניאל חצבני במגדלי התאומים, יום לפני האסון. צילום ארכיון: פרטי

11 בספטמבר – כמעט הייתי שם

שתפו

לפני 18 שנים ביקר האומן הכרמיאלי דניאל חצבני בניו יורק כדי לקדם את הקריירה שלו. באותו יום של ה-11.9.2001 הוא תיכנן לבקר בתצפית של מגדלי התאומים, אבל בבוקר התנגשו המטוסים במגדלים והפילו אותם. חצבני מספר על האסון, על הכאוס ועל שברו של החלום – האישי והאמריקאי

מאת דניאל חצבני

היום ההוא התחיל כמו כל יום: היו מתוכננות לי פגישות עסקים במנהטן, ובסביבות הצהריים הייתי אמור להיות באחד ממגדלי התאומים. השעה הייתה 8:45 ואני יורד במדרגות הבית שהתגוררתי בו, בית של יורדים ישראלים שבנו 30 שנים לפני כן את ביתם בקווינס, כ-40 דקות נסיעה מ"התפוח הגדול". הייתי לבוש היטב לקראת הבאות – ביקור בתצפית של מגדלי התאומים. כלום לא ניבא את העתיד לבוא. פתאום, שמעתי צרחה שבאה מהמטבח ומיד שאלה שהופנתה אליי: לאן?

שרה, בעלת הבית, הייתה בדרך כלל אשה רגועה ולא מתערבת בעניינים של אחרים ומאד התפלאתי מהשאלה המטרידה.

"למנהטן" עניתי. "אתמול הייתי יחד עם דוד באזור התאומים ולא הספקתי לעלות לתצפית. היום אני רוצה לבקר שם". עוד הספקתי לצלם תמונה למרגלות המגדל, אחת מהתמונות האחרונות שצולמי אי-פעם במקום, פחות מיממה לפני שהוא יימחק מעל פני האדמה. אבל מי ידע אז…

"לאאאא" ענתה לי. "בוא תראה מה קורה שם" ומיד הפנתה את מבטי למסך הטלוויזיה. הדבר הראשון שראיתי היה מטוס ענק שפוגע באחד ממגדלי התאומים, מהבניינים המרשימים ביותר שראיתי אי פעם, והוא עולה בלהבות.

לא האמנתי.

"נו באמת שרה, אין לי זמן. זה בטח סרט אימה משולחנה של הוליווד כדי לקדם אותו באולמות ההקרנה", עניתי.

"אל תיסע" אמרה לי, "זה מסוכן".

הייתי צמא ורעב מלילה עמוס תוכניות ולכן לא התייחסתי ברצינות להערה שלה. מיהרתי לפגישות, הכנתי לי קפה והמשכתי לצפות בדיווחים על המסך. ואז הגיעה פגיעה נוספת של מטוס במגדל השני. ואז התחלתי לעכל את המציאות העגומה. "זה כנראה נכון", אמרתי לעצמי.

ואז פלטתי משפט שלא אשכח כל עוד אני חי: "זהו פרל הרבור החדש, זו תחילתה של מלחמת העולם השלישית״.

התמוטטותו של חלום

במרחק של 18 שנים מאז אותו היום של הפגיעה בתאומים, "אמריקה של אחרי", לא חזרה להיות "אמריקה של לפני": זו הייתה פגיעה בלב האומה האמריקאית שלעולם לא תסלח, מה גם שהנשיא היה אז מטקסס…"

מבחינתי, הייתה פגיעה קשה מאד. חלום של שנים התמוטטו יחד עם התאומים.

לנסיעה שלי לניו יורק היו מטרות ברורות ובין היתר, להתגבר על פוסט-הטראומה של מלחמת המפרץ מ-1991 כאשר סדאם חוסיין החליט להפציץ את ישראל והיינו סגורים בחדרים אטומים עם מסכות גז. הפוסט-טראומה ההיא הולידה סדרה של ציורים שהוצגה באירופה במוזיאונים ובגלריות עירוניות וסיפור בשם "שנת 2200 (או 2020?)" שעסק באפשרות של כאוס, מלחמת עולם שלישית ופגיעה קטלנית באיכות הסביבה. הביקורת בצרפת כינתה אותי "נביא טוב" כי סוף הסיפור היה אופטימי למרות האסונות שניבאתי.

במאמר מוסגר, כל "הנבואה" הזאת מתרחשת לצערי – בימים האלה ממש, נגד עינינו, בין כוחות הטוב והרשע בעולם. אנו מתקרבים לשנת 2020 בצעדי ענק וכולי תקווה שהעולם יחזור לשפיעות לפני שיהיה מאוחר מדי.

דניאל חצבני צייר אומן סטודיו כרמיאל
דניאל חצבני בסטודיו. צילום: פרטי

ופתאום, 10 שנים אחרי שסבלתי מהפוסט-טראומה הראשונה שלי (שלא הוכרה מעולם על ידי ביטוח לאומי) חוויתי באסון התאומים טראומה נוספת: הייתי עד לגורם מזרז של אותה נבואה, כשמחבלים חסרי מצפון ומלאי שנאה שפגעו באלפי קורבנות במגדלי התאומים בניו יורק ובמיליוני בני אדם בעולם, וביניהם עבדכם הנאמן והמבוהל.

בכל זאת נסעתי למחרת מקווינס למנהטן. העיר המוכה הזאת הייתה עיר רפאים. צילומים של נעדרים התחילו להופיע בכל מקום אפשרי. הרכבות נסעו ריקות ואנשים הסתתרו בבתיהם. במהלך השבוע הראשון לא נראו אנשים ברחובות במנהטן ואסור היה לחצות את רחוב מספר 14 דרומה. צוותים של מכבי אש וריינג'רים עצרו כל תנועה, גם של הולכי רגל. האוויר היה מזוהם ו"גשם" בלתי מזוהה של אפר כיסה את האופק (בין היתר ככל הנראה גם אסבסט כפי שסיפר לי אחד העובדים בדרכינו חזרה ברכבת התחתית).

סירנות של משטרה ולוחמי אש נשמעו בכל פינה, והאנשים ההמומים המעטים שנראו ברחובות הלכו באמצע הרחובות הריקים כמו "זומבים" מבלי להבין את גודל האסון. ה"כאוס" בהתגלמותו, גם פיזי וגם רוחני, תפס כל פינה במוח. עיר רפאים. עיר פגועה. עיר שנפשה נעקרה בפתאומיות. תחושה של אבל קולקטיבי ואישי.

כמות הדיס-אינפורמציה בערוצי הטלויזיה והרדיו הייתה עצומה. הידיעות על פגיעות נוספות בפנטגון ובמקומות אחרים, לב האומה האמריקאית – עשו שמות באנשים שהרגישו את האיום על קיומם הקרב ובא. כל הביטחון העצמי נפגע פתאום. אמריקה הגדולה הופתעה ועדיין לא רצו להאמין שזה קורה באמת.

מודעות עם תמונות של נעדרים בתחנות הרכבת התחתית עם בקשה לכל פיסת מידע אפשרית וזרי פרחים לאות הזדהות לידן היו עדות אילמת למצב הרוח של האוכלוסיה. מסכות גז הוצאו למכירה ב-2000 דולר ועיתונים עם כותרות סנסציוניות נמצאו בכל פינה. שמועות מרושעות נשמעו במדיה. כתובות גרפיטי החלו להופיע על הקירות. אנשים אגרו מזון לכל מקרה שיבוא ומיעטו לצאת מבתיהם, דבוקים למסכים ולמקלטי רדיו. התחושה הייתה שאמריקה נמצאת במלחמה לא צפויה. הפתעה מוחלטת.

עיר אכזרית

ומה קרה איתי?

כל הלו"ז שלי, המושקע והמתוכנן מראש וחיסכון של שנים שנועד להגשים את החלום של הפריצה הגדולה לאמנות שלי – ירדו פתאום לתהום. באותם הימים הבנתי שהחלום האמריקאי שלי לא יתגשם ושוב – גורם חיצוני כותב ביומני את גורלי ולא באשמתי.

אחרי שבועיים, חזרתי הביתה.

אני מצטט ממפית שכתבתי, יושב על הבר בשדה התעופה: "השעה 16:15 ביום 4.10.2001 ואני ׳מבלה׳ את השעות האחרונות שלי בשדה התעופה בעיר הבלתי אפשרית הזאת בשם ניו-יורק״.

״זו עיר אכזרית לכולם. אני שמח לעזוב (…). זו הייתה זכות מפוקפקת להיות נוכח כאן בעת התרחשות האירועים המפחידים האלה. (…) הדבר היחידי שאני רוצה הוא לראות את משפחתי. שום דבר אחר. להגיע בשלום, להתחיל חיים אחרים, חדשים, שונים ממה שהיו לי עד היום. Dios dira (אלוהים יגיד). אני אוהב אותך דני. תהיה חזק".

ציור דניאל חצבני התאומים
ציור של דניאל חצבני בעקבות אסון התאומים

אחרי המילים האלה, עברו כמעט 12 שנים ולא נגעתי במכחול. הפסקתי לצייר. הפסקתי לחלום. בינתיים, נהייתי סוכן ביטוח כושל, פרסומאי בינוני, מורה דרך לתיירות נכנסת ואיש ציבור מוכר בתור חבר מועצת העיר. בקיצור: הייתי צל של עצמי.

עברו השנים. המהפך קרה כאשר אשתי ראתה כמה שירבוטים על דף והסבה את תשומת ליבי עליהם. בשבילי היו חסרי משמעות אך לא בשבילה שראתה בהם פתח תקווה לנפשי המיוסר. בעידודה ובתמיכתה, התחלתי שוב לצייר, פיתחתי סגנון ייחודי רק לי עם שפה מיוחדת ואישי. ציירתי עשרות ציורים בשבוע, כמעט בלי הפסקה. הדיאלוג עם הציורים התחיל לזרום ממעיין שהיה רדום שנים רבות. צבעים עזים, קומפוזיציות לא מוכרות מבוססות על כאוס. קיבלתי השראה מציירים דגולים כמו מירו, פיקסו ואחרים. לא יכולתי לעצור את הזרימה. ציור אחרי ציור שמאופיינים באלמנטים חוזרים כמו עיניים וציפורים. לא ברורות הסיבות ואני לא אנליסט של אמנות אבל כל הציורים מזכירים לי את מה שעבר עליי בניו יורק של 2001.

בינתיים, הסתכלתי מסביבי וראיתי עד כמה עגום המצב בעירי בנושא אמנות ו/או אירגון של אמנים בה. עברו 20 שנה מאז שארגון של אמנים נסגר בכרמיאל, לכן יזמתי ויסדתי עמותה לאמנים בכרמיאל בשם ׳אמן כרמיאלי׳ ובנוסף נענתי לפני 4 שנים להצעה לארגן מקום לאמנים במרכז העירה בשם אמן גלילי בחסות סיעת עוז בהסתדרות. כמובן בהתנדבות בשני המקרים.

בד ובד, בשנה האחרונה אני מקבל בסטודיו שלי אנשים וקבוצות מהארץ וגם מחו"ל ומספר את הסיפור שלי איך ניצחתי את ההלם והפוסט-טראומה השני שלי. הציור בשבילי הוא אמצעי להתגבר עליו וזאת תרומתי הצנועה לציבור, שאפשר להתגבר על טראומות בעזרת אמנות כלשהי ובמקרה שלי – הציור״.

כתבה מעניינת:

חדשות כרמיאל

יומסע – לחיות בעולם של גברים ולהישאר אישה

שתפובת שבע אבוחצירה מנכ"לית תאגיד המים כרמיאל יו"ר מאמאנט אזור הצפון – משחקי כדורשת נשים. …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.