הכל התחיל שלושה שבועות לפני הטיסה, הזמנתי כרטיסי טיסה דרך טורקיש איירליינס עם עצירה של שעתיים באיסטנבול. אישתי אמרה לי למה טורקיה? זה מפחיד, עניתי לה: אין לך מה לדאוג, זה שדה התעופה הכי בטוח בעולם! כמובן שלמחרת היה פיגוע בשדה תעופה. שוב החששות, התלבטות, לבטל או לא? בשביל הביטחון של המשפחה שלי אין לי בעיה לשלם כל סכום. אבל אז אמרתי לאישתי דווקא עכשיו אחרי שהיה פיגוע הוא יהיה השדה תעופה הכי בטוח בעולם היא קצת השתכנעה…
יום לפני קונה את כל תרופות ההרגעה הטבעיות שקיימות (פחד טיסה שיש לי, למי שלא יודע). שישי בלילה הכל מוכן, מתכוננים לצאת לשדה ו…מבזק חדשות. ניסיון הפיכה איפה? נכון בטורקיה. הרי אם הייתי בדרך לפפואה גינאה המשוונית, ניסיון ההפיכה היה שם…
מתקשרים לאיסתא אין תשובה, טורקיש איירליינס אין תשובה, היחידה שעונה זו אמא שלי אבל אין לה שליטה על שדות התעופה (עדיין)… יוצאים לשדה תעופה, בדרך אווירת נכאים, שומעים רדיו, פתאום ארדואן חשוב לי כאילו הוא אח. כשאגיע למילאנו שיתפוצץ הכלב. הילדים מבוהלים, אישתי מבוהלת, אני מבוהל מהם, שתקרוס טורקיש איירליינס, אמן!!!
מגיעים לשדה תעופה, בדלפק מלחמת עולם. מנסים לטפל באלו של טיסה קודמת שבוטלה, בינתיים מראיינים אותי לערוץ 10. קצת לחץ, קצת פוליטיקה והצלחנו להשיג כרטיסים עם אליטליה דרך רומא. מעולה! עולים למטוס ונכון דחפו אותנו אחרונים, איפה? נכון ליד השירותים. מרגיש כמו המאבטח של השירותים, יושב בכניסה, עוד מעט הייתי מתחיל למכור נייר טואלט ואנשים, שיהיו בריאים, מטוס עושה להם את זה. טיסה של 3 שעות מחרבנים 3 פעמים לא אבין את זה בחיים.
מנסה להירדם, אין סיכוי. פחד הטיסה בשילוב הריח של חמת גדר והתור לשירותים שעובר דרכי עושים את שלהם. עוד כיס אוויר, עוד בקבוק רסקיו, הטייס לא מפסיק לדבר באיטלקית כאילו משהו קרה. עם המזל שלי, היוונים כבשו מהרומאים את שדה התעופה ברומא. נוחתים ברומא, הקלה. לילה בלי שינה עם שני ילדים קטנים והאדרנלין שלהם בשמיים אני רודף אחריהם בכל שדה התעופה, משחק הפוקימון הוא ממש כאן, לך תתפוס אותם. תוך שעתיים עלינו לטיסה למילאנו.
נוחתים במילאנו, מגיעים סחוטים למלון, מקלחות, סיור באזור המלון להיכרות ו…לך תרדים את הילדים. עשרים דקות ראשונות מנהג קבוע שקופצים על המיטות. לא יודע אם זה אצל כל הילדים, אבל הילדים שלי בלי המנהג הזה, לא מוכנים לישון. עשר בלילה כל המלון יודע שהגענו הילדים שלי העבירו את המסר. מרגיש כמו אחרי מסע כומתה. 11 בלילה, הילדים הצליחו להרדים אותי ואת אישתי, הם עדיין בודקים את טיב הקפיצים במזרנים שעם הזמן הקפיציות שלהם נפגעה.
קמים בבוקר, את הילדים קצת יותר קשה להעיר, אבל בסוף הצלחנו ומיד הצטערנו על זה. הייתי נותן להם לישון עוד 25 שעות. ארוחת בוקר קלה ויוצאים לקרוע את מילאנו.
נכנסים לשופינג אחרי שופינג, מדידות אחרי מדידות, פתאום איבדתי את אישתי בחנות ואז היא חזרה עמוסת בגדים. בהתחלה חשבתי שזו משאית שמביאה סחורה לחנות אבל לא, מתחת לכל הבגדים האלו שהיו מצאתי את אישתי. רגע היא אומרת לי, אני מודדת עוד שני מכנסיים ושלוש חולצות וזזים, או במילים אחרות חכה לי עוד שעה וחצי סיימנו בחנות, או יותר נכון החנות סיימה איתנו. אנחנו רעבים, מחפשים מקום לאכול, המבחר עצום והוא כזה: פיצה, פיצה עם זיתים, פיצה עם בצל, פיצה עם פלפל, פיצה עם חזיר, פיצה עם מוצרלה, עם קלצונלה, עם מנואלה ועם אראלה, בכל חור שלא תלך, בכל שני מטרים פיצרייה. אה סליחה ואפשר גם פסטה. אתה אוכל פיצות ופסטות למוות, אתה כבר לא יכול לראות פיצה. בקצב הזה בחזרה יורידו אותי מהמטוס עם מנוף, אתה מתפלל לשאוורמה טובה כמו בארץ, אבל אין ולא רק זה, בכל קניון מודיעים לשמור על הילדים ברמקולים וילד באיטלקית זה במבינו ובשבילי במבינו זו שאוורמה בחיפה. אבל פה זה מילאנו ואין במבינו, יש רק פיצה ופסטה, פסטה ופיצה. אתה מגיע למצב שאתה מתעטש ויוצא לך מוצרלה מהאף ואם אתה ממש מצונן זה יוצא עם זיתים. בחמש השנים הקרובות נשבעתי לא לגעת בפיצה ופסטות.
אבל איזו יפה איטליה… וואו! שכרנו רכב ויצאנו לכיוון אגם גארדה. איזה אגמים יש באיטליה, איזה יופי, איזה נופים ורק פה בארץ בטיולים השנתיים לוקחים את הילדים לנחל "כזב", אין טיפת מים, אפילו לא ברזייה ואומרים שבחורף הוא מתמלא מים. שם באיטליה זה לא נחל כזב זה נחלים אמיתיים! בגארדה ישנו במלון מדהים ונוף פסטורלי מהמם. יום שלם היינו בגרדלנד, מומלץ מאוד לילדים!
לי יש בעיה עם האיטלקים שהם לא יודעים אנגלית וגם אם כן, לא אוהבים לעזור ותמיד תשאל אותם שאלה פשוטה, תקבל תשובה של רבע שעה באיטלקית. למזלי אני מבין איטלקית, אבל מאבד אותם באמצע המשפט.
לשם שינוי מצאנו מסעדה סינית, סוף סוף גיוון. הבעיה שהסינים לא מבינים אנגלית והתפריט שלהם לא מובן ואם תשאל באנגלית על משהו מהתפריט, תקבל חיוך והסבר מפורט בחצי סינית, על המנה שאחרי ההסבר לגמרי לא תבין מה זה. אתה מזמין בתקווה שיגיע משהו טוב, כי לא הבנת מה הזמנת. הביאו לי מנה גדולה שלדעתי שמה המקורי בעברית הוא: "כל מה שהאורחים שלפניך השאירו מטוגן". היה מגעיל. לפחות הם הבינו שהזמנתי קולה שתעביר לי את האוכל. איפה פיצה כשצריך? בסוף הארוחה קיבלתי עוגיית מזל. לבן שלי יצא שעד גיל 21 הוא יגיע לירח (הסינים האלה מעתיקים כל דבר). לי יצא שהחל מהיום בערב יהיה לי המון מזל. כבר ביציאה מהמסעדה עיקמתי את הקרסול, בחדר נשברה לי כוס והטיסה למחרת הביתה בוטלה (אמיתי לגמרי). עוגיית מזל עאלק, חבל שלא נחנקתי מהעוגייה, זה היה מזל יותר טוב.
עוד נקודה חשובה, כמו שבכל שני מטרים יש פיצרייה, בכל מטר יש גלידרייה והגלידה חלומית, אתה אוכל ואוכל ואוכל גלידה, כמו שלא אכלת מימיך, לתשומת ליבם של שומרי המשקל. הם עושים גלידה מהכל, גלידה בטעם דגים אפילו. את הטלנובלה על הנהג הכלב שהוריד אותנו 40 דקות הליכה בגשם מקניון גדול שהמליצו לנו מחוץ למילאנו, כבר העלתי בפייסבוק, אבל תכלס גם זו היתה חוויה ולמען האמת מילאנו מדהימה. עם שני ילדים זה קשה, הם רוצים הכל! כל מה שהם רואים והם כל הזמן יריבו לא משנה על מה. היו רגעים שרציתי להשאיר אותם בחנות ולברוח, אבל אין צעצוע שלא יכול לעשות את העבודה.
הפוסט ארוך אז אני לא ארחיב על זה שהלכתי לאיבוד עם הרכב ולמחרת שאיבדנו את הרכב בחנייה בגרדלנד וחיפשנו אותו שעה ושבאמת הטיסה חזרה לארץ גם בוטלה והעלו אותנו על טיסה חלופית ונכון… איפה הושיבו אותי? ליד השירותים (הכל בהשראת עוגיית המזל). אבל חוץ מכל זה, אין על חופשה משפחתית בחו״ל, היה מקסים!! חזרנו עמוסי חוויות, עמוסי קניות ועמוסי ק"ג עודפים, אבל באמת, באמת, בסופו של דבר אין כמו בבית. זהו… הלכתי להזמין פיצה, נהייתי מכור…