יום אחד לפני ארבע שנים, ישבתי עם חברה במרכז הישן של העיר, כשלפתע הופיע אילן ניב, איש גדול ממדים עם כובע של בוקרים. היא שאלה אותי אם אני רוצה שהיא תכיר בינינו. לא התלהבתי, כי אני יודעת שאדם עם בטן כזאת שמנה שומר הרבה סודות בתוכה. היא אמרה שיש לנו הרבה מן המשותף ושכדאי לי להכיר אותו.
נו, טוב, הוא הציג את עצמו, אני הצגתי את עצמי וכלום לא קרה. ואז, יום אחד, כשחזרתי הביתה מטיפול שקיבלתי, מחבר שאיתו החלפתי טיפולים, נעמדתי מול “רשימת המכולת” שעשיתי, כדי למשוך לחיי את האהבה הבאה שלי. עמדתי מול הדף וקראתי את כל התכונות שאותן ביקשתי למגנט ואמרתי לעצמי: נו, אני מוכנה, איפה אתה? לא עברו שעתיים ואילן התקשר: אני יכול לבוא לכוס קפה? – כן, אמרתי. הוא הגיע, מתנשם ומתנשף. שתינו קפה, מאחר שהוא נשם בכבדות שכזאת הצעתי לו טיפול והנשימה מייד הסתדרה לה. הוא הציע שנלך לטייל ביער. ואלה היו רגעים ושעות קסומות. לא הפסקנו לדבר ולספר האחד לשניה, על החיים ועל פילוסופיית החיים שלנו. לפני שנסענו הביתה הוא שאל אותי אם אסכים לנסוע יחד איתו לביקור המשפחתי שלו בעוד שבועיים לקראת ראש השנה. לא הייתי בטוחה. “נראה”, אמרתי. לא הספקתי להגיע הביתה והטלפון מצלצל. “אני יודע שזה אולי קצת לחוץ לך, אבל יש לי זוג כרטיסים לסרט הערב, תסכימי להתלוות אלי?” מאז היינו ביחד חצי שנה, יום יום, כמעט כל היום. זאת היתה אהבה, עוצמתית, מתפרצת, שכל רגע איתו היתה חווייה אדירה בעבורי. אילן היה אדם כל-כך מעניין, יצירתי, איש של חזון, אדם רוחני ואינטואיטיווי ברמות שלא הכרתי קודם. הקשר שלנו לא היה רק קשר של אהבה, הוא היה קשר של הרבה מעבר לה.
גם אני וגם אילן, לא ידענו לשמור על היש ודרכינו נפרדו, אבל גם אז, הוא עדיין היה איתי, גם כשהוא כבר לא היה איתי.
בשבועות האחרונים, כשהוא זעק לעזרה, כי הוא היה כל-כך גלמוד וערירי החלטתי להקשיב ללב ולהיות איתו ברגעיו הקשים.
תודה לך אילן, על הכוכב שהיית בעבורי, על האהבה שזכיתי לחוש איתך, על הדרך שלך ללמד אותי להיפרד בשלום.
יהי זיכרך ברוך!