גל נוח. צילום פרטי

לחצות את ישראל באופניים

שתפו

גל נח (22) רצה בסך הכל לעשות בארץ, במקום בחו״ל, את הטיול הגדול אחרי הצבא. זה התנקז לשבועיים של מסע מפרך על זוג אופניים מהחרמון ועד לאילת. סיפור מסע על צעיר נחוש וזוג אופניים בשם פיונה. צפו בקטע קצר מתוך המסע המפרך

מאת גיל דובריש

את גל נח (22) אני תופס באילת, מתאושש מהמסע הארוך של 1100 הקילומטרים בערך (פלוס מינוס) שעשה מהחרמון ועד לאילת, לבדו עם זוג אופניים. מסקרן אותי להבין מה גורם לצעיר אחרי צבא לעשות את כל הדרך הזו – לבד?

גל בן 22 מקיבוץ מורן, מזרחית לכרמיאל, סיים שירות צבאי לפני כ-4 חודשים, אחרי תקופה קצרה בקבע. במקום הטיול הגדול לחו״ל שעליו ויתר (בינתיים) בגלל הקורונה הוא החליט לעשות מסע אופניים של שבועיים מהצפון לדרום. בדרך עבר בנופים מרהיבים, ישן ליד מעיינות, בחניונים ולפעמים גם אצל חברים, נאבק ביתושים, בחום הגדול בשעות היום ובצינה הלילית, יום אחרי יום, כשבכל פעם הוא גומא עשרות קילומטרים – בעליות ובירידות.
״זה לא טיול רגלי בשביל ישראל, שהכל מסודר ואתה צועד ברגל״ מסביר גל. ״זה מסע שלך עם האופניים, לפעמים במרחק של קילומטרים רבים מהיישוב הקרוב ביותר, לכן הייתי צריך לקנות אופניים חדשים וטובים, ללמוד איך לתקן תקלות בדרך, ולהעמיס עליהם בצורה נכונה ומאוזנת המון ציוד, אוהל, אוכל, שתיה, כל מה שצריך לדרך״.

שמחו – אבל חששו

את ההכנות למסע ערך גל נח במשך תקופה ארוכה, רכש אופניים חדשים שהדביק להם את השם פיונה – כי הם ירוקים ולדעתו זה בכלל ״היא״ ואם כבר היא – אז היא נסיכה. הוא אפילו הכין בעצמו תיקים מתאימים, כדי שיוכלו לעמוד במסע המפרך ולשאת את הציוד הרב.

– מאין צץ הרעיון למסע מחרמון ועד אילת?
״לקראת השחרור חברים שלי בצבא התחילו לדבר על כל מיני תכנונים ומסעות, בגלל הקורונה דיברנו הרבה על טיולים בארץ ולא בחו״ל. כמה מהם אמרו שהם רוצים לצעוד את שביל ישראל. אני לא אוהב ללכת ברגל, זה איטי מדי בשבילי, ואז חשבתי – למה שלא נעשה מסע באופניים? אחר כך זנחתי את הרעיון בצד כי אני מכיר את עצמי: אני לא נכנס סתם לדברים כאלה, כי כשאני שלם עם משהו ומתחייב אליו – אני חדור מטרה ועושה זאת עד הסוף. אז עוד התלבטתי… חודשיים לפני השחרור מהצבא נכנסתי קצת לנושא הרכיבה על אופניים, ולאט לאט כל הנקודות התחברו. התעמקתי בנושא של בייק פקינג – שזה בתרגום חופשי לעברית ׳תרמילאות על אופניים׳ ואז יצאתי לרכיבות ניסיון במקומות שונים, כדי להרגיש איך זה. הכנתי בעצמי תיקים מיוחדים כדי לשאת את הציוד, והחלטתי שאני יוצא לדרך. ואכן אחרי חודש – חודש וחצי של הכנות, יצאתי למסע״.

– איך הגיבו במשפחה?
״בהתחלה חיפשתי שותפים לעשות איתם את המסע, ובבית היו מאוד שמחים, כבר מהתיכון אני עושה טיולים וסנפלינג וההורים שלי מאוד משחררים, הם רגילים שאני לוקח תיק איזה יום ופשוט יוצא לאנשהו. בשלב מסויים הבנתי – וגם הם הבינו, שאין שותפים ואני אצא למסע הזה לבדי, אז ההורים נכנסו לחששות כבדים, הם פחדו מהעניין הבטיחותי והביטחוני והתחלנו בשיחות ארוכות על ׳מה יקרה אם יהיה ככה׳ ו׳זה מסוכן לצאת לבד׳… אני לא חושב שיש משהו שהוא בלתי אפשרי. אני לא ראיתי את זה במובן המסוכן של הטיול, להפך – שאלתי את עצמי איך אני מצליח לעשות את זה לבד. הרי זה משהו שאנשים כבר עשו לפניי״.

גל נח. צילום עצמי

״הבטחתי לעצמי שלא ארעב״

בתאריך 5.10, יום שלישי בערב, אבא של גל הקפיץ אותו צפונה לחרמון עם האופניים וכל הציוד. ״אתה עוד לא מעכל, לא מבין מה מצפה לך. הרגשתי שאני יוצא בסך הכל לטיול קטן, לא הבנתי שאני עושה את המקלחת האחרונה שלי עד להודעה חדשה ושאני לא אראה את המשפחה שלי שבועיים״ מתאר גל. ״רצינו להיכנס לאתר החרמון אבל הוא היה נעול אז הסתפקתי בלינה באוהל ליד מעיין במג׳ד אל שאמס למרגלות החרמון. למוחרת יצאתי לדרך״.

המסע כולו תוכנן על-ידי גל לפרטי פרטים, כמו תוכנית צבאית: הוא ידע היטב היכן ללון בלילות, היכן ימלא מים, איפה יקנה אוכל וכמה קילומטרים ירכב מדי יום. ״העמסתי עח האופניים אוכל, שתיה וציוד יותר מכפי שיכולתי להכיל. הבטחתי לעצמי שלא משנה מה יהיה, לא ארעב ולא אהיה צמא במסע הזה״ הוא מספר.

על השאלה כמה קשה ומפרך זה היה, משיב גל: ״אני מחלק את הטיול לארבעה חלקים: ב-4 הימים הראשונים הגוף נכנס לשוק בגלל המאמץ הפיזי הקשה, השינוי בתזונה והלינה במקומות שונים. הרגליים והישבן כאבו מאוד מהרכיבה. ברבע השני של הטיול, ימים 4-8 נכנסתי לכושר, הכאבים חלפו ורכבתי כמו מטורף. ביום השמיני הגוף היה מותש קצת מהמאמץ המצטבר אבל ברבע השלישי – מהיום ה-11 ועד האחרון התרגלתי שוב לקושי והגוף סחב אותי עד לנקודת הסיום״.

המסלול של גל נח כלל רכיבה מצפון לדרום אבל גם ממזרח למערב ושוב מזרחה. הוא החל בירידה מהחרמון לרמת הגולן, ביום השלישי אזור הכנרת, משם רכב מערבה דרך הר תבור ועמק יזרעאל עד לאזור יקנעם. הוא המשיך במישור החוף לכפר סבא בשרון, הקיף את תל אביב ממזרח, רכב לכיוון ירושלים ולטרון – ומשם לאורך התוואי של יהודה ושומרון המשיך לכיוון צור הדסה. נקודת האמצע של המסע הייתה בלכיש. גל המשיך ברכיכה דרומה לאזור באר שבע, מיתר ודימונה ונכנס לנגב, אותו הוא מתאר ״נוף מרהיב של חום וצהוב בלי ציבילזציה, בלי אף אדם או יישוב בדרך״. הוא רכב עד למדרשת בן גוריון בשדה בוקר, משם עלה על שביל ישראל לאופניים – מסלול מסומן אבל לא ממש קל לרכיבה של קק״ל שנמצא עדיין בשלבי בניה, המשיך לחניון בארות במכתש רמון, למוחרת פארן, נאות סמדר, ואז באר אורה – תחנה אחרונה עד לנקודת הסיום בטיילת של אילת.

״זהו. נגמר, סיימנו״

– מה עבר לך בראש ברגע שהגעת לנקודת הסיום?
״הרגשתי מעין הקלה, הנה סיימתי את המסע הארוך, אבל לא התרגשתי יותר מדי, זה לא שהיה שם משהו מיוחד שחיכה לי כדי לסמל את סוף המסע. הייתי מאוד גאה בעצמי ואבל לא היה לי עם מי לחלוק את זה כי הסוללה בטלפון נגמרה ולא יכולתי להתקשר למשפחה. ראיתי אנשים חוגגים במסיבה על יאכטה, אנשים משתזפים בחוף, הכל כרגיל כזה… כשהתאכסנתי בבית מלון וטענתי את המכשיר, שלחתי תמונות מהחוף למשפחה ולחברים וכתבתי להם ׳זהו, נגמר. סיימנו׳. ואז התרגשתי כשראיתי את התגובות״.

– מה היה הכי מאתגר במסע שלך?
התשובה של גל מפתיעה: ״ללא ספק, היום האחרון! ציפיתי שיהיה קצר, נחמד ולעניין, רכיבה של 35 ק״מ בסך הכל – אבל בסופו של דבר רכבתי כ-20 ק״מ בתוך נחל מלא חצץ שהיה כמעט בלתי עביר. כשזה קורה במהלך המסע, אז אתה מקבל את זה – אבל כשאתה ביום האחרון ורוצה להגיע לאילת זה מתסכל בצורה נוראית. מצאתי את עצמי נלחם בשטח ובעצמי, ירדתי מהאופניים, עליתי עליהם, ירדתי שוב, הרגשתי שאני לא מצליח לזוז, התקדמתי שני מטר ונתקעתי, עוד כמה מטרים ושוב שקעתי בחצץ. במהלך הקטע הזה נפלתי עם האופניים הכבדים עליי, הרגל נתקעה בסלע ונחתתי עם הישבן בשיח קוצים. זה כאב! הייתי עצבני כל כך, למזלי לא נפצעתי״.

– איך הסתדרת עם הצרכים הבסיסיים, השינה בחוץ והמזון?
״3-4 לילות ישנתי אצל חברים שגרים לאורך המסלול ותיאמתי איתם מראש. בשאר הימים לנתי באוהל בחניוני קק״ל ליד מעיינות מים, שם התקלחתי ושטפתי בגדים, ופעם בדרום, ישנתי במקום הארחה מוסדר. פעם אחת – במדרשת בן גוריון בשדה בוקר, ההורים שלי ואחותי הגיעו בלי להודיע לי מראש, עשו לי הפתעה – וגם יצא לי לישון באותו לילה בצימר סמוך״.

״לגבי השתיה והאוכל, בכל 30 ק״מ בערך עצרתי בנקודה מתוכננת מראש כדי למלא מים, בדרך כלל בתחנות דלק וברזים, חוץ מקטע אחד בנגב שבו רכבתי 50 ק״מ עד שמצאתי ברז מים, זה היה בסדנת שתקנים, שתכף אספר עליה״.

״התזונה שלי בימים האלה התבססה בעיקר על מוצרים שהבאתי מהבית ומצרכים שקניתי בתחנות דלק ובסופרים בדרך, בלי לחמם ולבשל. בבוקר אכלתי שיבולת שועל עם מים, סוכר וקינמון, בצוהריים אכלתי בדרך כלל טורטיה עם קבנוס ורוטב, בערב אכלתי מנה חמה עם מים קרים, במקום לחכות 3 דקות חיכיתי 20 דקות עד שהיה מוכן. מדי פעם הרשיתי לעצמי לעצור לארוחה ושתיה בארומה או במקדונלדס, זה לא שיצאתי למסע של סבל… בכל זאת, טיול אחרי צבא, אפשר להתפנק קצת…״

כעס השתקנים

– היו רגעים מפחידים בדרך?
״בסך הכל לא היו לי היתקלויות מיוחדות. באחד הלילות ליד הר תבור ישנתי בעין רכש, ערוץ מחורץ שבו אין קליטה. מסביבי היו שיחים רבים וצמחיה עבותה, כמובן שהיה חשוך לגמרי, וכל הלילה היו רעשים לידי של בעלי חיים שונים. בוא נאמר שהרגשתי די לבד באותן שעות ולא הצלחתי לישון יותר מדי זמן, אבל לא קרה כלום, הבוקר הגיע ונשארתי בריא ושלם״.

– מה היה הרגע הכי מוזר בטיול?
״כשהייתי במדבר הגעתי למקום בשם מואה, שם תיכננתי למלא מים. לא מצאתי את הברז הציבורי, והבחנתי בשלטים שעליהם הה כתוב שהמקום סגור בגלל סדנת שתיקה. נכנסתי בכל זאת כי הייתי חייב למלא מים, אחרי כמה דקות מצאתי קולר, כל הזמן הזה לא ראיתי נפש חיה. ואז ניגש אלי מישהו, כנראה בעל סמכות ניהולית כי הוא הירשה לעצמו לדבר, אמר לי שאני חייב לצאת כי אני מפר את השלווה במקום. סיימתי למלא את המים ויצאתי מהמקום, בדרך לאופניים התקרבו אליי כל מיני אנשים שנראו מאוד מוזרים ומאוד כועסים, הם ניפנפו בידיהם אבל כמובן שלא הוציאו הגה כי זו… סדנת שתיקה. יצאתי משם בזריזות והמשכתי ברכיבה…״

– עד כמה אתה ממליץ לאנשים אחרים לעשות את המסלול הזה?
״אני ממליץ, לגמרי כן. אבל… זה מסע ארוך ורציני שמצריך המון תכנון. אם מישהו רוצה להיכנס לזה אני אומר לו ׳תחשוב טוב אם לעשות את זה׳, כי זה מסע ארוך מאוד, במיוחד כשעושים אותו לבד״.

– זו היתה חוויה חד פעמית או שתעשה זאת שוב?
גל צוחק: ״אישית, אין שום סיכוי שאחזור על הטיול הזה בשנים הקרובות, בטח לא לבד, אם כי אשמח לצאת לטיול רכיבת אופניים של 3-4 ימים עם חברים. ובכל זאת, היה מסע מדהים, מאתגר – למדתי על עצמי לא מעט דברים חדשים״.

קיראו עוד סיפורים מרתקים:

כתבה מעניינת:

משרפה באושוויץ. צילום גיל דובריש

הביקור שלי באושוויץ

שתפושלושה דורות במחנה השמדה אחד: קצת לפני שהקורונה פרצה לחיינו, ביקרתי עם אמא שלי, שורדת …

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.